עבר עוד יום, התחיל עוד לילה..
מונוטוני משהו.
בלי מעש, בלי עיניין, בלי סקס...
והאוכל, הנחמה היחידה שלי. נו, פלא ששמנתי?
אני מבינה, הוא עייף, אין בעיה. אבל למה לתת תקוות שווא?
ובכלל, איזו זכות יש לי להתלונן? סאבית שכמותי.
בזמנים כאלה (כשהצד השולט שלי מתחיל להתרעם על חוסר פעילות) אני חושבת בכלל למה בחרתי בזה לעצמי. למה? בגללו בעיקר.. כי אני יודעת שזה מה שהוא רוצה... ואני רוצה להעניק לו את זה.
למרות הקרבות מסוימות שאני צריכה לעשות בשביל זה מבחינתי.
להתעלם מחלקים מסויימים בי, להחביא אותם. בשבילו.
זה לא כזה קשה לי האמת.. רוב הזמן. אבל לפעמים, הם מתעוררים קצת. בעיקר כשהצד שאני מנסה להבליט כבר לא עובד לו יותר מדי..
בקיצור, מה אני מזיינת בשכל. שתקי ותגידי תודה.
אז לא הזדיינת שלושה או ארבעה ימים, אז מה?!?!??! תחיי עם זה! זה לא כזה נורא!
אני פשוט מרגישה לא מושכת... כאילו אני לא מדליקה אותו, וגם לא יודעת איך להדליק אותו.. (כי אותו להדליק זה לא עיניין של מה בכך.)
אני פשוט צריכה את הצומי הזה.. את ההרגשה הזו שמישהו חושק בי..
להרגיש סקסית, נחשקת, כייפית. מה שאני ממש לא מרגישה בימים האחרונים.
מרגישה שמנה, מכוערת, מסריחה, מגעילה, מפגרת, מטומטמת, חסרת ערך, לא יעילה, ושוב שמנה ושוב שמנה ושוב שמנה.
אז הנה, עוד לילה.. נו טוב.
המממ.. כעבור 5 דקות בערך... בא לי לבכות. אני לא בוכה, אבל בא לי.
דווקא ברגעים האלה, בזמנים האלה.. כשאני כל כך צריכה את הכתף הזו להוציא עליה תסכולים, או חיבוק חם... כשאני צריכה אהבה. לא שומדבר אחר.. רק אהבה. א-ה-ב-ה.
זה לא שם. והנה הדמעות מצטרפות לחגיגה 😄
יאללה סיגריה.. טלויזיה.
בסוף יעבור לי...
ואז חושבת.... "היא בטח אף פעם לא התלוננה על שטויות כאלה. "
כן, יאללה, אם אני לא אזוז מהמחשב הפוסט שלי יראה בסוף כמו מגילה ולא כמו פוסט.
לפני 17 שנים. 15 בנובמבר 2006 בשעה 22:14
