לפני 17 שנים. 14 בדצמבר 2006 בשעה 22:19
בחיי, כמו שיש את העליות.. בהחלט יש את הירידות.
במצב רוח ובאווירה אני מתכוונת, סוטים.
בודד לי.
מאוד..
עצוב לי..
ואני כועסת. לפעמים קצת, לפעמים הרבה. אבל הכעס שם.
קצת על עצמי, הרבה עליו.
פתאום נפקחות לי העיניים לכל מיני דברים. מגלה שהייתי די תמימה.
כרגיל.
מתי אלמד לא לבטוח באנשים? זה לא ברור לי...
אני רוצה לישון.... אבל יודעת שאלך למיטה ולא אצליח להרדם.
לא משנה כמה אחבק את הכרית, היא לעולם לא תחליף בנאדם אוהב.
אה, עכשיו יש לי דמעות בעיניים. יופי.
וול, די. יעבור אוקיי?
בסוף כולנו נמות, אז בסוף הכל יהיה בסדר.
(מישהו יודע מתי כבר יגיע הסוף??)
