סופית, סיימתי עם כדורי המצב רוח. כן, אלה האנטי דיכאוניים.
כבר שבוע בערך לא לקחתי כדור.
לא הכי קל, ויש עצבים, והסופ"ש שהיה, עם כל החולי שנפל עלי פתאום, ועם הלחץ לארגן למשפחה את היומולדת שלי, ומה הם יחשבו ויגידו לזאפי, ואיך הכל יסתדר, מה יהיה..
אז הסופ"ש הזה היה מלא עצבים, שאת רובם הוצאתי על מושי המסכן. סבל בגבורה אני חייבת לומר. הבין אותי, נתן לי להיות בעצבים שלי, נתן לי ספייס כשהייתי צריכה.
וחשוב ביותר- קיבל רק מחמאות מהמשפחה, ומאוד מאוד עזר לי...
אתמול גם נולד לי אחיין 😄 בן לאח שלי וגיסתי.. אז אמא שלי נסעה איתם לבית חולים, בדיוק באמצע ההכנות לפני שכולם מגיעים, ואני נשארתי אחראית לסדר ולארגן הכל, וזה עבר בהצלחה. שוב- תודה למושי שהיה שם לצידי ותמך ועזר וסבל אותי.
אז בקשר למה שכתבתי מקודם, לכדורים, אני מאמינה שאני לא צריכה אותם.
אני רוצה לבד. אני יכולה לבד..
זה יהיה קשה אמנם להשתלט על האופי הדפוק שלי בעצמי, ועל ההורמונים הקופצניים שלי שלא נותנים לי מנוחה, אבל אני אסתדר. אני באמת מאמינה שאני יכולה.
אפילו אמא שלי אמרה שהיא חושבת שאני יכולה, שזה יפה..
חוצמזה, אני חושבת שבאמת הכל תלוי בזה שיהיה לי מה לעשות.
אז ממילא שבוע הבא אני כנראה עוברת חזרה לזאפי (טפו טפו טפו חמסה חמסה עיגולים עיגולים שקל בנעל, שלא תעשו לי עין הרע) ואז שם ישר אני חייבת למצוא עבודה, אחרי חודש נירשם למכון כושר... והכל יסתדר.
I Believe.
אני באמת חושבת שיש לי מזל, למצוא גבר מקסים שאוהב אותי ככה? כמו שתמיד רציתי שיאהבו אותי. שאוהב אותי מכל הלב.
אוהב אותי, ומקבל אותי כמו שאני. פעם ראשונה בחיי שבאמת גבר מכיל אותי. מקבל אותי. מבין אותי. לא מתעצבן עלי ולא נעלב עלי אם אני עצבנית.
פשוט מבין אותי כשאני אומרת לו "די, אני עצבנית עכשיו, תן לי ספייס".
ובאמת, עם כל הכמות עצבים שהוא חטף ממני בסופ"ש הזה.... אני לא חושבת שיש מישהו אחר בעולם הזה שהיה יכול להתמודד איתם ככה בקלות.
מושי שלי, תודה. אני גאה בך על מי שאתה, ואני אוהבת אותך.
ממש רואה את העתיד שלנו יחד... וזה ריאלי לשם שינוי, וזה נראה לי טוב.
אז פשוט תודה, מושי מתוק שלי. }{
ואמא שלי, התחלתי פתאום לראות אותה באור שונה. להעריך אותה בצורה אחרת.
היא עשתה, עושה ותעשה כל עוד תוכל, הכללללל בשבילנו הילדים שלה.
ובשבילי, בגללי היא סבלה כל כך המון כאב.
עכשיו אני מבינה, לא מצטערת על זה שהשגתי את החופש שלי. אבל מצטערת שאולי עשיתי את זה בדרכים לא נכונות, מצטערת מאוד שהיא נפגעה כל כך הרבה.
היא הרי תמיד תיהיה שם, תמיד תסלח, תמיד תיהיה מוכנה לחבק ולנחם, להעיר או להאיר, לעזור. פשוט כל עוד היא חיה, היא תמיד כאן בשבילי, וזה מיוחד. ואני מודה לה על זה.
ומצטערת שלא ראיתי את זה ולא הערכתי את זה.
כן, גם לה אני אומר את זה... ביום מן הימים. אולי היום... אולי לא.
אבל טוב לי , סופסוף להבין.
ככה, כל יום בחיים נותן לנו משהו אחר לטעום ממנו, לדעת. כל רגע בחיים יכול ללמד אותנו, אם רק נסכים לפתוח את העיניים וללמוד.
מקווה שאצליח לשמור על ראש פתוח, ובעיקר על עיניים פקוחות, אזניים נקיות, לקלוט כל דבר חדש שאני יכולה ללמוד מהחיים. לקבל מה שהם מסכימים להעניק לי.
לעשות מה שאני רוצה מתוך מה שמתאפשר לי.
תמיד לשאוף לעוד, אבל אף פעם לא ליותר מדי.
לדעת שכל בוקר, הוא בוקר טוב, גם אם הוא בעל מאפיינים שונים מהטוב המוכר, תמיד לדעת שרק מהשונה אפשר ללמוד. הרי אם הכל אותו דבר כל הזמן- אין למה להשוות, אין דברים חדשים ללמוד אותם וללמוד מהם.
רק ע"י התקדמות, אפשר לנוע קדימה.
לפני 17 שנים. 4 בפברואר 2007 בשעה 14:01
