אני רוצה אותך. רק אותך. לא. אני רוצה אותך ואותי. ביחד. באותה נשימה. באותה מחשבה.
כשחושבת על אהבה, חיבוק, מגע, חדירה, מבוכה, עצב, רוגע, התרגשות, כעס – חושבת אותך.
אתה נמצא שם. בפסגת התחושות. הכי כואב- זה אתה. הכי רגש- זה אתה. הכי משחרר- זה אתה.
מי אתה בכלל? איך נכנסת לחיי? איך נתתי לך להכנס? נתתי לך? או שהבנת שיש מקום בשבילך ופשוט נכנסת?
מה זה משנה בכלל.
למה אני חושבת כל כך הרבה.
כל מחשבה הגיונית או לא הגיונית שמגיעה, מתנפצת על חיצי הלב שמופנים אלייך (איזו מטאפורה יצאה לי). אבל זה פשוט כך. לא משנה איך אנתח, מה אחשוב, מה אחליט, בסוף אתה מופיע שם.
בקצה המנהרה. שאור השמש מכה בדמות שלך, ואני רואה את קווי הגוף שלך מולי.
בלי פנים.
כבר הרבה זמן שלא ראיתי את הפנים שלך. הפנים היפות שלך. כל דבר יפה בך. מבין? אתה מתאים לי כמו פיסת פאזל שנצמדת בדיוק לזו הסמוכה לה.
זו התחושה. והיא לא עברה.
אני יכולה להסיח את דעתי ממך.
אני יכולה לנסות לבדוק את עצמי במקומות אחרים, עם גברים אחרים, עם ריחות וטעמים שונים.
אבל בסוף היום כשאני מדברת עם עצמי, כשאני ניגשת ללב שלי ושואלת אותו "מה איתך? " – אז הוא תמיד משיב לי את אותה תשובה. אתה תמיד מופיע בה.
נועדנו זה לזו. בלב. בחיבור הרגשי.
לא השכלי.
בשכלי אני ממש לא איתך.
אתה אי שם במרומים, מתנסח בצורה שלא אבין לעולם. ולכן לא היה לי שום סיכוי איתה. כי גם היא התנסחה בדיוק באותה צורה כמו שלך. היתה לכם שפה משותפת. שכלית.
אבל אתה ואני. אני יודעת בוודאות. מרגישה בוודאות שדיברנו את אותה שפה מבחינת הלב.
הכי קרובים שיכולנו להיות. אותה קירבה צמודה שאני מרגישה בכל פעם שאתה חודר אלי עד הסוף.
אחד על השני. צמודים. לוהטים. קרובים. נושמים.
זוכרת שהתפתלתי עלייך ושאלתי אותך פעם ראשונה בחופשיות שכזו – מי אתה? אתה האדון שלי? האהוב שלי? הגבר שלי?
ומבין כל אלו בחרת האהוב שלך.
אני שלך.כל כך אני שלך.