הלילה האחרון שלי בסעאג׳יה הגיע סוף כל סוף. העיר החרבה הזאת שכל פינה בה זועקת הרס ומוות, שכל פינה בה מזכירה חבר שכמעט מת, חבר שמת ואת השאלה מתי אני גם מת כבר לא תהיה במציאות שלי.
סופ״ש שעבר נהרג במגנן לידי קצין מגדוד סדיר, החיילים שלו והחברים שלו מספרים על אדם חייכן, נועז, אכפתי, חותר למגע, בן אדם של אנשים שדווקא שניה לפני שכל זה נגמר ואחרי 9 חודשים של לחימה מצא את מותו. מחבל שחדר להם בשעות הלילה המוקדמות למגנן הרג אחד ופצע חמישה ויום למחרת הכל ממשיך כרגיל כאילו קרה הכל אבל גם לא קרה כלום.
סעאג׳יה בערבית זה אומר אומץ. אי שם לפני מאות שנים היו גם אמיצים שנלחמו ונהרגו וכמו אז כך היום. לי באופן אישי המילה "אמיץ" לובשת פנים ושם רק חבל שאלו פנים שכבר לא אראה. מבין כל מי שלא אראה, נותר לי לקוות שמלחמת הרקע הזו פשוט תעלם ולא נדע עוד מלחמות.
בחרתי לשתף תמונה שאולי לא אומרת הרבה אבל לי היא מזכירה מנעד שלם של רגשות.
