בנות, תפתחו יומנים ותסמנו את ה-19 ביולי, כי זה היום שבו המונדיאל הזה סוף סוף יגמר ובעלי אמור לחזור אליי מהשאול. אנחנו כבר עמוק בתוך שלבי הנוקאאוט, ורשמית ובאופן בלתי מעורער - הוכרזתי כשחקנית ספסל פצועה. כבר שבועיים שהגבר שלי, שבשגרה בקושי זוכר איפה שמנו את המפתחות של האוטו או מתי יום הולדת שלי, מנהל מערכת יחסים אינטנסיבית, יציבה, תשוקתית ועמוקה עם מסך הלד המרובע בסלון. בשגרה הוא היה מביט בי בעיניים בורקות ומלאות דבש, מחפש את המגע שלי בכל רגע פנוי. היום? המבט המהופנט והמאוהב הזה שמור בלעדית לליאו מסי, כריסטיאנו רונלדו או אמבפה כשהם על המגרש.
ישבתי אתמול בערב על הספה, הבית כולו רעד מצעקות של שדרנים באקסטזה, והתלבטתי קשות מה לעשות. בהתחלה חשבתי ללכת על האסטרטגיה הנשית הקלאסית - ללבוש איזה בגד סקסי, משהו מתחרה שחורה, קצת מחשוף, משהו שיזכיר לו שיש פה אישה אמיתית מבשר ודם ולא רק גרפיקה תלת-ממדית של קו אופסייד. אבל אז עצרתי ואמרתי לעצמי: "נו באמת, למי יש כוח להשקיע, להתאמץ ולהתגנדר בשביל מישהו שבוהה בהילוך חוזר של פאול ברחבה?". החלטתי ללכת על האסטרטגיה ההפוכה: הלוק הכי נטורל שיש. הורדתי את הבגדים, נשארתי בדיוק כפי שברא אותי האל, ואספתי את השיער בגומייה פשוטה ומרופטת. ככה, בלי פילטרים. טבעית, חטובה ומזמינה, ממש פסל סביבתי בסלון.
צעדתי לכיוונו בביטחון של דוגמנית מסלול בשבוע האופנה, נעמדתי בדיוק, אבל בדיוק, בקו הראייה שבין האישונים שלו לבין הבעיטה החופשית הגורלית, וחיכיתי לשריקת הפתיחה. אתן חושבות שהוא שם לב לקימורים? לטבעיות? לחרמנות הבוערת שבאוויר? חלום לחוד ומציאות לחוד. הוא פשוט עשה לי תנועה עצבנית עם היד כאילו הייתי קיר גבס שמפריע לנוף, ואמר בלי למצמץ ובלי להוריד את המבט מהמסך: "מאמי, נו באמת, את מסטירה את השער! בדיוק יש פה דרמה מטורפת ובדיקה של ה-VAR!".
כשראה את הפרצוף המתוסכל וההמום שלי (בכל זאת, אני עומדת פה ערומה כביום היוולדי עם גומייה כחולה על הראש), הוא החליט להיות "בעל תומך ומתחשב", והתחיל להסביר לי את חוקי המשחק בטון מתנשא של פרופסור באוניברסיטה:
"נו חיים שלי, את לא מבינה מה זה VAR? זה ה-Video Assistant Referee! יש להם שופטים בחדר מיוחד עם מיליון מצלמות מכל זווית אפשרית. הם עוצרים את הזמן, בודקים במסכים הגדולים, מחזירים את התנועה אחורה בהילוך איטי, ומנתחים כל מגע קטן, כל ליטוף של הכדור וכל תנועה של הגוף, כדי לראות אם היה פה משהו לא חוקי או אם מישהו עשה הצגה!".
הסתכלתי עליו, ואז הבזק של תובנה פגע בי כמו כדור חופשי ישר לחיבורים. אמרתי לעצמי: רגע אחד. מצלמות מכל זווית? הילוך איטי? מנתחים כל מגע קטן וכל ליטוף? אם הגבר שלי כל כך עסוק בטכנולוגיה, בשופטים ובהגנות, הגיע הזמן שאני אקח את המשחק לידיים שלי. אם הוא לא מספק את הסחורה על המגרש הביתי, אני פשוט אצא למתפרצת יחיד.
כשהוא שקוע בכורסה עם פיצוחים ובירה ביד, אני קלטתי את המצב והבנתי מיד: בסלון הוא צועק על השופט ומתווכח על החוקים, ואני בחדר השינה כבר מגיעה לשיאים מתוקים. הוא מחכה בציפייה מטורפת שמסי יבקיע איזה גול, ואני עם הוויברציות והצעצוע שלי - כבר שכחתי מהכל.
בלי טובות, בלי הארכות, בלי מסירות ובלי עזרה מחברים, בחדר שלי יש רק מגע, הנאה ואינספור ריגושים. לא צריכה פה שום שופט שיבדוק לי את המגע במסכים, הבאתי לעצמי את הגביע לבד, בלי שום עיכובים!
הסתובבתי על עקביי, חזרתי לחדר השינה בצעדים בטוחים וסגרתי את הדלת מאחוריי. שלפתי את ה"חבר" הכי נאמן שלי מהמגירה, הדלקתי אותו על עוצמה מקסימלית ונשכבתי על המיטה.
בנות, זו הייתה חוויה אלוהית. עצמתי עיניים, התרכזתי כולי בעצמי ובמגע המדויק, ולאט לאט הרגשתי איך הגוף שלי נרגע, נדרך, ומתחיל לטפס למעלה. מה שהיה הכי הזוי זה פס הקול של הבית: ברקע שמעתי את הלב שלו דופק דרך הקיר ואת השדרן בטלוויזיה צורח, ואני פשוט רקדתי לקצב של הוויברציות.
ואז הגיע רגע השיא, דקה 90 של הטורניר הפרטי שלי. פתאום שמעתי אותו שואג מהסלון בחצי גרון: "ישששש!!! גוווווול!!!". בדיוק באותה השנייה, הגוף שלי רעד, הצעצוע עשה את שלו, ונפלטה לי צעקה משוחררת ומטורפת של עונג שחתכה את כל הבית: "אאאאחחחח, כןןןן!".
לרגע אחד קסום, שנינו הגענו לאורגזמה קולקטיבית. הוא מההבקעה של הארגנטינאים, ואני מהביצועים של הסינים שייצרו את המכשיר הזה. שכבתי שם מתנשפת, מיוזעת ומחויכת, עם הגומייה עדיין בשיער, והרגשתי פשוט מנצחת.
אז שימשיכו שם בטלוויזיה לנתח אסטרטגיה, פנדלים וחילופים עד אור הבוקר. הגבר שלי אולי קיבל 90 דקות של כדורגל מורט עצבים, אבל אני? אני לגמרי זכיתי באליפות העולם, מונפת אל על. והאמת? עם תוצאות מדהימות כאלה בחדר השינה, מבחינתי שישדרו מונדיאל כל שנה! 🏆😉