האוויר בחוץ היה קריר יותר ממה שחשבתי. צעדתי אחרי שירה והבנים, נגררת אחריהם, מרגישה כאילו הרגליים שלי לא שייכות לי, אלא הן איזו תוספת כבדה ומגושמת שאני סוחבת. אורות הניאון המטורפים של הבר פינו את מקומם לתאורת רחוב צהובה ועמומה, והרחובות הצרים והאפלים נראו מתנדנדים לנגד עיניי. כל העולם היה מין נדנדה ענקית ואיטית, ואני עליה, מצחקקת בלי סיבה ברורה. הסוטול נתן לי תחושה משונה של שלווה טפשית, של חוסר דאגה מוחלט. אם שירה מובילה, אז הכל בסדר.
שירה התקרבה אלי, אחזה בכף ידי בחוזקה. היד שלה הייתה חמה ומזיעה, וזה גרם לי להרגיש בטוחה. היא נשענה אליי ולחשה: "הלילה רק התחיל, בובה. היום נשברת. היום את חופשייה." היא צודקת, חשבתי לעצמי.
צעדנו יחד, יואב ועידן מאחור, אמיר הלך לידנו, קצת קרוב מדי, הרחתי את הריח המתוק-חמוץ של השיהוקים הלא אלגנטים שתקע ואת הבושם שנדבק לי לחולצה. הרגשתי את הרוח הקרירה נושבת על הבטן החשופה שלי - תזכורת קבועה לכמה קצרה חולצת הנייקי שלי.
"זה פה," אמר אמיר, קולו נשמע קרוב מדי, והצביע על בניין דירות ישן. והוא פתח דלת מתכתית כבדה של בניין ישן. עלינו במדרגות חורקות, ריח מעופש של אבק ואלכוהול עמד באוויר, והגענו לדירתו, "רק אזהרה," אמר אמיר כשהתקרבנו לדלת. "יש לי כלב גדול, רוטוויילר ענק, קוראים לו בוס." הוא חייך. "אל תדאגו, הוא לא עושה כלום, רק יושב בצד. אבל שלא תנסו לגעת בו."
הלב שלי קפץ לרגע. אבל שירה לחצה את ידי. היא לא מפחדת, אז גם אני לא.
אמיר פתח את הדלת. נכנסנו לדירה שקטה, הדירה הייתה גדולה, חשוכה ומבולגנת, מלאה באווירה של גברים: בירות פתוחות, ערימות של בגדים, וריח עמום של בשר צלוי וסיגריות. בפינת החדר, על שטיח כהה, שכב גוש שחור ענק - בוס. הוא הרים את ראשו לרגע, הזיז את זנבו הגזום בכבדות, וחזר לישון. הרגשתי הקלה. הוא באמת לא נראה מאיים. מוזיקה אלקטרונית בעלת באס כבד הופעלה מיד, מחליפה את הרעש של הרחובות. האור היחיד בחדר היה מנורה עומדת עם אהיל קטיפה שחור וכבד, שהטיל צללים ארוכים ומעוותים על הרהיטים המפוזרים.
"בואו, שבו," אמר אמיר בהתרגשות, מצביע על ספה עמוקה ושחורה שתפסה את רוב חלל הסלון בעודו הולך למקרר, הוציא בירות קרות נוספות והניח בקבוק טקילה חדש על השולחן.
שירה משכה אותי להתיישב בין אמיר לבינה. ישבנו בצפיפות מחניקה, הגברים מסביב, ריח הבירה, הסיגריות ועשן הג'וינט שהתערבב בריח המתוק של הבושם של שירה. שירה, שהייתה כל כך צמודה אליי עד כה, לפתע נטתה לכיוונו של עידן והחלה לדבר איתו בהתלהבות, משאירה אותי חשופה לצדו של אמיר.
התחלנו לשתות, לצחקק ולספר סיפורים. זה הרגיש לרגע כאילו אנחנו באמת קבוצת חברים מלוכדת.
"טוב, מי זוכר את הפדיחה הכי גדולה שלו מהתואר?" שאל יואב.
יואב התחיל. הוא סיפר איך במעונות הסטודנטים הוא השתכר עד כדי כך שבמקום להיכנס לחדר שלו, הוא בטעות פרץ לחדר הלא נכון וישן בו עד הבוקר. כשהתעורר גילה שישן ליד סטודנט זר לגמרי. כולנו צחקנו.
אחריו תפס את הבמה עידן, שסיפר בגאווה איך ניסה לשדרג את המחשב הישן שלו. הוא התעסק עם החשמל, ובמקום לשדרג, הוא בטעות שרף את ספק הכוח המרכזי של כל הקומה במעונות.
אמיר סיפר על פאדיחה שבה הוא כתב מייל אהבה נועז למשהי בפקולטה, אבל במקום לכתב אותה, זה השלים אוטמטית למייל תפוצה של כל הפקולטה. הרגשתי גלי חום עולים לצווארי. הם פשוט מדברים על כל דבר, חשבתי.
"ועכשיו, את, ענבל," קראה שירה, לוחצת על הברך שלי. "מה הדבר הכי מטורף שקרה לך בלימודים?"
השתדלתי לחייך, הראש שלי מסתחרר, מנסה נואשות להיזכר במשהו "פרוע". "טוב... קיבלתי 98 במבחן מאוד קשה, וכולם חשבו שאני משוגעת, אבל הייתי בטוחה שיש טעות בציון, כי שתי נקודות הן המון, אז הגשתי ערעור רשמי למרצה בכתב, עם ציטוטים ממאמרים כדי להוכיח את הנקודות החסרות!" פלטתי, גאה בעצמי.
הבנים פרצו בצחוק רועם. "98? והגשת ערעור?!" אמר עידן בין צחוק לבכי. "וואו, את מכונת לימודים אמיתית! היית צריכה לשתוק!"
הרגשתי איך החום מטפס לי אל הלחיים והאוזניים. הם צוחקים עליי, אני חנונית, אני לא מתאימה. עמדתי להתכנס במבוכה שלי, אבל שירה לחשה לי באוזן, חיוך ענק על פניה:
"תתעלמי מהם, מותק. את פשוט אמיתית ומושלמת. זה מה שיפה בך, שאת לא מנסה לזייף." היא הניחה את ידה על הירך שלי וליטפה אותה.
החום של הכף יד שלה מילא אותי בביטחון מחודש. שירה מבינה. היא מחזקת אותי. הרגשתי שוב מוכנה ללכת אחריה לכל מקום.
ברגע שיואב הפסיק לצחוק, שירה תפסה שוב את בקבוק הטקילה. העיניים שלה כבר לא היו חמות. הן היו נוצצות, חדות וקובעות.
"די, מספיק סיפורים של עייפים," היא הכריזה, משליטה שקט מיידי. היא הניחה את בקבוק הטקילה הריק למחצה במרכז שולחן הקפה.
"טוב, חברים," הכריזה שירה, קולה מתגלגל בהנאה מחניקה. "מי רוצה לשחק אמת או חובה?" הרגשתי קפיצה קטנה בלב, כמו רעד עמום של אזהרה.
"זה נשמע... מטופש," לחשתי, יותר לעצמי מאשר להם. הקול שלי, עייף ושתוי, יצא עמום ולא משכנע. שירה צחקה. צחוק פראי שהרעיד את צללי הקטיפה. "זה בדיוק הרעיון, בובה! לשבור את המטופש. לשבור את המשתעמם."
היא דחפה את בקבוק הטקילה הריק למחצה למרכז שולחן הקפה המבולגן. "ככה משחקים: אני מסובבת את הבקבוק. מי שהבקבוק מצביע עליו, הוא זה שבוחר מי יהיה הקורבן שלו. אם מסרבים לענות על אמת או לבצע את החובה... שותים שוט של טקילה. שימו לב: מותר לסרב רק 3 פעמים!"
"זה נשמע קשוח," אמר יואב בחיוך מרושע, מעיף מבט אל ענבל. "זה כיף! זה חופש!" קראה שירה, והעיניים שלה הבטיחו לי הרפתקה מסוכנת.
שירה לא חיכתה. היא תפסה את הבקבוק המטפטף, הצמידה אותו לשולחן, ושיגרה אותו לסיבוב מהיר.
הבקבוק האט, רעד, ולבסוף עצר כשהוא מצביע על עידן.
"טוב עידן," אמרה שירה, עיניה בוערות. "אתה השואל. בחר קורבן, וזרוק עליו אמת או חובה."
עידן חייך חיוך רחב, בלי לחשוב פעמיים. הוא בחר בשירה.
סבב 1
"שירה," אמר עידן. "אמת או חובה?"
"חובה!" קראה שירה בלי להסס, מוכנה לכל.
"חובה," הכריז עידן. "תרקדי עם אמיר ריקוד סקסי בלי ידיים. תשתמשי רק בגוף."
שירה קפצה מיד. היא לא ראתה בזה אתגר, אלא הזמנה להופעה פרטית. היא נשענה על אמיר, מניחה את משקל גופה על שלו, מזיזה את אגן הירכיים שלה בתנועות שהיו יותר מאשר ריקוד, אלא חיקוי בוטה של יחסי מין מלאים - רק שהם לא נגעו זה בזה עם הידיים. שירה נהמה קלות, הצחוק הפרוע שלה נשמע כמו תענוג מרושע.
צחקתי בחולשה לעצמי. זה היה מופע אכזרי ומשחרר כאחד. "היא פשוט כזו משוחררת!" חשבתי, בעוד שהחלק האחר שלי תהה אם היא רק נהנית להתעלל בו, לתת לו הכל, אבל כלום.
הבקבוק סובב שוב, ועצר על אמיר.
אמיר, שעדיין היה מחומם מהריקוד, והתקשה להסתיר את זקפתו, בחר ביואב.
סבב 2
"יואב," אמר אמיר. "אמת או חובה?"
"אמת!" ענה יואב.
"אמת יואב," אמר אמיר. "מה המעשה הכי מרושע שעשית אי פעם כדי לשכנע מישהי לשכב איתך?"
יואב חשב לרגע קצר, ואז פירט במבט זחוח: "הייתה מישהי שפשוט לא רצתה. הייתי אובססיבי אליה. אז המצאתי שהאח הקטן שלי נהרג בתאונת דרכים, ושאני חייב מישהי שתנחם אותי. במשך שבוע שלם סיפרתי סיפורים על האח ה'מת' והבכיתי מול כולם, עד שהיא ריחמה עליי ובאה 'לנחם' אותי בדירה שלה. שכבנו, ויום אחרי זה פשוט אמרתי לה שזה היה שקר והיא פראיירית. זה עבד, לא?"
האוויר בחדר השתנה. זה לא היה גס, זה היה מרושע ברמה שוברת אמון ואנושיות. עידן ושירה צחקו בצחוק מתגלגל וחולני.
הסמקתי, המשקפיים שלי החליקו על האף. "הוא ניצל מוות בשביל סקס," חשבתי בקושי. הטירוף של המשחק הזה התחיל להפחיד אותי.
הבקבוק המשיך בסיבובו הלא יציב ועצר על יואב. יואב הביט בי, ענבל, עם חיוך שטני, בטוח בעצמו. הוא בחר בי.
סבב 3
"ענבל," אמר יואב, קולו נמוך וערמומי. "אמת או חובה?"
הרגשתי את החרדה עולה. הטקילה בערה, והמחשבה על לדבר על עצמי הייתה מחרידה.
"אמת," פלטתי, בקושי נשמעת.
יואב נשען קדימה, המבט שלו חודר. "אמת ענבל: כמה אצבעות את מכניסה לכוס שלך כשאת מאוננת?"
השאלה הזו הייתה מעבר לכל מה שדמיינתי. הבושה שיתקה אותי לחלוטין. אני לא יכולה לענות על זה. אבל אם אסרב, אני מבזבזת את הסירוב הראשון שלי. מה אם יהיה משהו הרבה יותר גרוע בהמשך?
"אני... מסרבת," אמרתי בחולשה.
יואב חייך חיוך מנצח ודחף אליי שוט מלא. "תשתי, חנונה! יש עוד מלא טקילה."
בלעתי את השוט בבת אחת. זו הייתה הכניעה הראשונה שלי, הסירוב הראשון, יש לי כעת שני סירובים בלבד לפני שנגמרות לי אפשרויות המילוט.
תורי לסובב, היד שלי רעדה כשתפסתי את הבקבוק. הסיבוב המהיר של הבקבוק נראת לי כאילו הוא נמשך נצח, אולי זה האלכוהול שהקהה לי את החושים, תהיתי.
הבקבוק האט, רעד, ולבסוף עצר כשהוא מצביע על עידן.
"טוב עידן," אמרתי, מנסה לשלוט בקולי שלא ישמע שיכור מדי. "אתה השואל, ובוחר את הקורבן שלך. מי זה?"
עידן חייך חיוך רחב, המבט שלו כבר נטוע בשירה. הוא בחר בשירה.
סבב 4
"שירה, אמת או חובה?"
"אמת," ענתה שירה בשלווה, בטוחה בעצמה.
"אמת שירה," אמר עידן. "מי הכי מושך אותך בחדר, ומה היית עושה לו?"
שירה לא היססה לרגע. היא גמרה את המשפט שלו במבט חושני: "אתה. והייתי לוקחת אותך למיטה עכשיו." היא העיפה מבט חטוף אליי, ואז חזרה לעידן.
"למה?" המחשבה הזו פילחה אותי בחדות דרך הערפל של הטקילה. "למה היא מקבלת שאלה כזו קלה? אני קיבלתי שאלה משפילה ואינטימית, והיא קיבלה חיזור." הרגשתי תסכול צורב על חוסר ההוגנות.
תורה של שירה לסובב את הבקבוק.
שירה שיגרה את הבקבוק בהנאה. הוא הסתובב ועצר שוב על עידן.
עידן חייך, מרוצה מכך שהוא שוב השואל. הוא בחר שוב בשירה.
סיבוב 5
"שירה, אמת או חובה?"
"חובה!" קראה שירה, מתחננת לאלימות קטנה.
"חובה שירה," אמר עידן. "תמשכי את השיער של יואב, תנעצי בו ציפורניים, ובאותו רגע תצעקי את הדבר הכי משפיל שאת יכולה לחשוב עליו."
שירה לא חיכתה. היא התקרבה ליואב, תפסה קווצת שיער בכוח ומשכה אותה חזק. יואב נאנק בכאב מזויף למחצה, ושירה צעקה, קולה צרוד ושיכור: "אתה הזין הכי קטן שיכולתי לבקש, עוף לי מהעיניים, יא אפס!"
הבנים שאגו מצחוק, ויואב הניד את ראשו במבוכה.
שירה שיחררה את שיערו, וחייכה: "זה רק משחק, הכל מותר." חייכתי חיוך שתוי למרות המבוכה.
שירה סובבה את הבקבוק בחיוך רחב, משגרת אותו לסיבוב שהיה מהיר וחסר מעצורים. הוא עצר עליי - ענבל.
סבב 6:
שירה חייכה חיוך רחב, של חברה טובה שמעניקה מתנה. "ענבל," אמרה, קולה שקט אך חזק מהמוזיקה. "אמת או חובה?"
"חובה," אמרתי, בקושי שומעת את עצמי.
"מצוין, יפה שלי," אמרה שירה, ומבטה התמקד בחולצת הנייקי שעליי. "נראה שאת מרגישה לא בנוח עם החולצת בטן הזו," היא אמרה בנימה כמעט אמפטית. "בואי, תורידי את החולצה ותשחקי ככה. ככה תוכלי להשתחרר לגמרי."
"אני... אני מעדיפה לשתות טקילה במקום," לחשתי, עיניי נואשות לעבר הבקבוק.
הרמתי את המבט אל שירה. היא הביטה בי, וכל החום המזויף נעלם לרגע. מבטה העביר מסר ברור ומוחלט: את לא שותה. את עושה מה שאני אומרת. אל תהרסי לי את הלילה.
ידעתי שאין לי אפשרות לסרב.
הרמתי את הידיים בקושי, המשקפיים כמעט נפלו, ומשכתי את חולצת הנייקי הקצרה מעל הראש שלי. היא נפלה על הרצפה.
השקט ירד בבת אחת. נשארתי ערומה בחלק העליון. שדיי הגדולים והמלאים היו גלויים לחלוטין, זקופים מהקור ומהאדרנלין.
הבנים שקטו לרגע, לסתותיהם שמוטות ועיניהם נעוצות בגופי. אמיר, עידן ויואב - כולם בהו. השקט הזה היה חזק יותר מכל שאגה. ואז, השאגה פרצה, מלווה בקריאות גסות של הערצה ותגובות מפורשות לחשיפה. עידן בלע רוק ופלט: "וואו, איזה מלונים"
הרגשתי את החום עולה לשדיי החשופים, תערובת משונה של מבוכה וגאווה בו-זמנית. זה רק בד, שיקרתי לעצמי. הכול בסדר. זהו חופש.
אבל האמת הכתה בי באותו רגע: זו הרי לא הפעם הראשונה שאני ערומה מול גבר, חשבתי בעצב, אבל הסיטואציה הזו... הסיטואציה הזו היא לא נורמלית. זה לא סקס, זו לא אינטימיות. זה משהו אחר לגמרי. הבטתי שוב בשירה, והיא חייכה אליי חיוך מאשר. היא צופה בי.
היה זה תורי לסובב את הבקבוק לאחר שהסרתי את חולצתי. הייתי ערומה בחלק העליון, ידיים מחבקות את עצמי במבוכה. כשהתכופפתי לסובב את הבקבוק, הרגשתי את שדיי הגדולים מתנדנדים ומתנגשים קלות זה בזה. המגע גרם לי להתכווץ. סובבתי בקושי את הבקבוק, והוא עצר על יואב.
מבטי הבנים היו נטועים ישר על שדיי. הם היו שיכורים מכדי לנסות להסתיר את המבט הטורף והנעוץ שלהם.
"יואב," אמרתי, קולי רפה. "הבקבוק עליך. אתה שואל את מי שתרצה, אמת או חובה."
סבב 7:
יואב, שפניו היו סמוקים, הצביע על אמיר. "אמיר! אמת או חובה?"
"חובה," אמר אמיר בביטחון, תוך שהוא מתיישר על הספה.
יואב חייך חיוך מתגרה: "תנשק את הבחורה שאתה הכי רוצה עכשיו."
אמיר הביט ישר אליי. הלב שלי החל לדפוק בצורה מטורפת. הרגשתי שגופי קפא. רציתי לצרוח שיעצור, אבל הפה שלי היה יבש.
אבל אז, הוא חייך חיוך רחב, סופי, והתכופף לנשק את שירה נשיקה ארוכה ורטובה.
הנשיקה לא הייתה סתמית. היא הייתה לוהטת, חושנית ומלאת תשוקה גלויה. שירה הניחה את ידיה על עורפו, ואמיר משך אותה קרוב יותר, גורם לגוף שלה להיעלם כמעט מול עיניי. הם נבלעו זה בזו, ואני ישבתי שם, ערומה למחצה וצופה.
צפיתי בפה פתוח בנשיקה הלוהטת שלהם, ונזכרתי מיד בנשיקה של שירה במקלחת - אותה פראות, אותה שליטה, אותו חוסר רחמים מתוק של שפתיה על שפתיי. ראיתי את שירה משתמשת בשפתיה מול אמיר, והגוף שלי נדרך, נזכר במגע האסור. המראה עורר בי גל חום נוסף ומבולבל.
מה המשחק של שירה? תהיתי בבהלה, מנסה ליישר את המחשבות שלי. היא נתנה לי להרגיש ככה, היא שיחררה אותי, ועכשיו היא מתנשקת איתו בלהט? הרגשתי שזו בגידה - היא הבטיחה לי חופש, ואז היא מראה לי שהיא שייכת למישהו אחר, מראה לי את כל מה שאני לא. היא כאילו בוגדת בי.
הנשיקה של אמיר ושירה סוף סוף הסתיימה, משאירה את שירה עם חיוך רחב ומנצח. אמיר, פניו סמוקות, תפס את הבקבוק על השולחן.
הוא סובב את הבקבוק בחדות, והוא עצר על שירה. שירה, עוררה וזוהרת מהנשיקה, הפכה למבקשת.
היא לא בזבזה זמן על הבנים. עיניה, נוצצות ומכורות, התמקדו בי.
סבב 8:
"ענבל," אמרה שירה בקול שקט. "אמת או חובה?"
הרגשתי את הראש שלי מסתחרר. אמת, צרח קול קטן בתוך הראש שלי. תבחרי אמת כדי לעצור את זה. "אני בוחרת..."
הבטתי בשירה. היא לא אמרה דבר, אבל מבטה הקפוא היה הוראה. היא רצתה שאשבור את כל המחסומים, והיא ידעה ש"חובה" היא הדרך היחידה להגיע לשם. הקול הפנימי שלי נמחץ.
"חובה," לחשתי, והמילה יצאה מהפה שלי בקושי.
"מצוין, יפה שלי," שירה חייכה חיוך ניצחון, והצביעה על מכנסי הג'ינס הקצרים שעוד כיסו אותי. "את כבר השתחררת לגמרי בחלק העליון. את לא צריכה את הג'ינס. תראי לנו מה יש לך מתחת למכנסיים. או..." היא חייכה חיוך של נותנת חסות, "או שאת יכולה לקחת שתי כוסות טקילה ברצף. זה המילוט שלך."
הכניעה הכי גדולה עד כה. שתי כוסות טקילה היו בלתי אפשריות; ידעתי שאני אתמוטט במקום. הרגליים שלי רעדו. הרמתי שוב את המבט הנואש אל שירה. היא הביטה בי במבט קפוא: את לא שותה. את עושה את זה.
ידעתי שאני צריכה לעשות את זה מהר. נעמדתי בקושי על רגליי, ערומה בחלק העליון, כשאני מרגישה את כל העיניים של הבנים מוצפות ונועצות מבט בגופי. התחלתי להוריד את הג'ינס הקצר. ונותרתי בתחתונים בלבד.
כבר הייתי ערומה למחצה, ושרידי הבושה האחרונים נעלמו באדי הטקילה שזרמו בדמי. בקושי זכרתי את הרגע שבו הסרתי את המכנסיים; המציאות הפכה למצג שווא נוצץ. הגיע תורי לסובב את הבקבוק.
סובבתי את הבקבוק בכוח, והוא עצר על עידן.
"עידן," אמרתי, קולי יציב יותר עכשיו, "הבקבוק עליך."
סבב 9:
עידן חייך חיוך רחב, של איש מנצח, והצביע על שירה. "שירה, את הקורבן! אמת או חובה?"
שירה לא היססה. "חובה," אמרה, ועיניה נצצו.
עידן חייך חיוך מלוכלך שחצה את גבולות הנימוס. "תגיעי בעצמך מתחת לתחתנוים," פקד, "ותשתפי אותנו, את כולנו, מה את מרגישה בדיוק עכשיו."
שירה קיבלה את החובה בטבעיות מופתית. היא התיישבה, והניחה את ידה מתחת למכנסיים הקצרים שלה, פעולה חפה מכל ניסיון הסתרה. היא החלה לתאר משהו גס תוך שהיא משתעשעת בעצמה, קולה הופך לחשאי וסדוק. הטון המיני הבוטה לא היה עוד יוצא דופן; הוא היה המטבע הרשמי של החדר, כזה שמחק את כל הגבולות הקודמים.
אני ישבתי שם, בבשר חשוף, וצפיתי בהופעה הפרטית של שירה. שוב, הלב שלי צנח בנפילה שקטה, אבל כמעט התרגלתי לתנועה. איפה הגבול? ניסיתי לשאול את עצמי, אך הסחרור והחשיפה שלי כבר ביטלו את המחשבה הרציונלית. התחושה הלא-נורמלית כבר לא הייתה איום; היא הייתה הנתיב היחיד. זה פשוט המשך טבעי של מה שהתחלתי, שיכנעתי את עצמי. האשמה היא שלי.