קבענו לשעה 19:00. האוויר בחוץ משתנה, הופך מחום היום לקרירות של ערב אביבי. אני, ענבל, עומדת מול דלתות הזכוכית הענקיות של חדר הכושר שליד האוניברסיטה כבר מ-18:45. חמש-עשרה דקות של התלבטות, של רצון לברוח, של מחשבות סוערות. השעון בנוקיה שלי מראה 18:59, והבטן שלי מתהפכת בכל פעם שמישהו נכנס או יוצא מהדלתות האוטומטיות.
ידיי מזיעות. אני מוחה אותן על הטרנינג הרחב שלי, שבחרתי במיוחד הבוקר אחרי התלבטות של חצי שעה מול הארון. הרגשתי מטופשת – מתלבטת כל כך הרבה זמן על מה ללבוש לחדר כושר, אבל משום מה היה לי חשוב להיראות... לא יודעת, נורמלית? כאילו אני באמת שייכת למקום הזה?
אני מהדקת את החולצה הרחבה שלבשתי מעל גופי, מרגישה איך היא מתנפנפת סביב המותניים שלי. המשקפיים שלי מחליקים שוב על האף המזיע שלי, ואני מחזירה אותם למקומם בתנועה אוטומטית, תנועה שהפכה לחלק ממני אחרי שנים של הרכבת משקפיים. לפעמים אני חושבת שאני עושה את זה גם כשאני לא מרכיבה אותם.
דרך הזכוכית של הדלתות, אני יכולה לראות אנשים מתאמנים. גברים שריריים מרימים משקולות כבדות, נשים בבגדי ספורט צמודים רצות על הליכונים. כולם נראים כל כך בטוחים בעצמם, כל כך שייכים. ואני? אני מרגישה כמו חייזר שנחת בכוכב לא מוכר.
הלב שלי דופק בחוזקה, ואני יכולה לשמוע את הפעימות באוזניי. זה טיפשי להיות כל כך לחוצה מחדר כושר, לא? אבל זו לא סתם לחץ מחדר כושר. זו הפעם הראשונה שאני מנסה לצאת מהבועה שלי, מהביטחון של הספרים והמחשבים. הפעם הראשונה שאני מנסה להיכנס לעולם של "אנשים נורמליים".
אני כמעט מסתובבת ובורחת, אצבעותיי כבר אוחזות ברצועה של התיק שלי, מוכנה למשוך אותו ולהסתלק מכאן במהירות. אבל אז אני רואה אותה.
שירה מתקרבת מכיוון תחנת האוטובוס. היא נראית כמו דמות מסרט – בטייץ שחור קצר שנצמד לירכיים שלה כמו שכבה שנייה של עור, ג'קט ספורט תכלת שחושף את הבטן השטוחה והשזופה שלה. שיער הבלונד שלה אסוף בקוקו גבוה שמתנדנד מצד לצד בכל צעד שלה, ועל פניה מרוח חיוך רחב שמגלה שיניים לבנות מושלמות.
כשהיא מבחינה בי, היא מניפה את ידה בהתלהבות, כאילו אנחנו חברות ותיקות ולא סטודנטיות שהחליפו כמה מילים בספרייה יומיים קודם. היא ממהרת את צעדיה לכיווני, התיק הספורטיבי הקטן שלה מתנדנד על כתפה.
"היי! באת!" היא קוראת בהתלהבות כזו שגורמת לי להרגיש לרגע שאני באמת עשיתי משהו מדהים. "חיכית הרבה זמן?"
"לא, בכלל לא," אני משקרת, מרגישה טיפשה על הדקות הארוכות שבזבזתי בהתלבטות ובחרדה. "הגעתי לפני רגע."
"יופי," היא אומרת, מחייכת אליי בחום. פתאום היא תופסת בידי, האצבעות שלה חמות ויבשות לעומת שלי הקרות והלחות. "הבאתי לך בגדים כמו שהבטחתי. בואי ניכנס למלתחות להחליף."
"תודה," אני עונה, קולי יוצא קטן וביישני. אני זוכרת שהיא אכן אמרה שתביא לי בגדים אחרי שהתלוננתי שאין לי בגדי ספורט מתאימים. משום מה עדיין קיוויתי שהיא תשכח, שלא אצטרך לעבור את זה. אבל הנה היא, זוכרת הכל, והנה אני, נגררת אחריה לתוך הבניין, בלי יכולת לסגת.
כשאנחנו חולפות דרך דלתות הזכוכית, אני נפגשת עם גל של חום, ריח של זיעה וניחוח חריף של מטהר אוויר תעשייתי שלא מצליח להסתיר את הריחות האחרים. המוזיקה הקצבית שמתנגנת ברמקולים גורמת לרצפה לרטוט קלות תחת רגליי, והאורות הפלורסנטיים העזים מאירים כל פינה.
אני עוקבת אחרי שירה במסדרון צר שמוביל למלתחות הנשים. ברגע שאנחנו נכנסות, אני נעצרת בהפתעה. חשבתי שהמלתחה תהיה ריקה בשעה כזו, אבל יש לא מעט נשים. רובן מחליפות בגדים באופן חופשי, מסתובבות בחזיות ספורט ובתחתונים, חלקן אפילו עירומות לגמרי, לפני או אחרי מקלחת, כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם. אני מרגישה מבוכה מציפה אותי, מתחילה מהלחיים שלי ומתפשטת לכל הגוף. אין פה אפילו תאי הלבשה פרטיים, רק שורות של לוקרים וספסלים לצידם.
שירה נעה בביטחון בין הנשים, כאילו היא מכירה את המקום כמו את כף ידה. אני הולכת בעקבותיה, מנסה להסתכל רק קדימה ולא לבהות בנשים החצי עירומות שמסביבי. אנחנו מגיעות לפינה של המלתחה, ושירה פותחת את התיק הקטן שלה.
"הנה," היא אומרת, פותחת את התיק הספורטיבי הקטן שלה ומוציאה ממנו מכנסון קצר בצבע צהוב וגופיה לבנה. "אלה בשבילך."
אני מביטה בבגדים בהיסוס. מהמבט החטוף שלי, הם לא נראים חושפניים במיוחד. הם פשוט נראים... קטנים מדי בשבילי. הצהוב של המכנסון נראה לי צבע שאף פעם לא הייתי בוחרת לעצמי, צבע שמושך תשומת לב, בעוד שאני תמיד השתדלתי להתמזג עם הרקע.
"את בטוחה שזה יתאים לי?" אני שואלת בחשש, מרימה את המכנסון ומותחת אותו קלות, מנסה להעריך את הגודל שלו ביחס לגופי.
"בטח שכן, המידות שלנו כמעט זהות," היא אומרת, משילה את הג'קט שלה בתנועה חלקה ומניחה אותו בלוקר פתוח. "יאללה, תחליפי."
אני מסתכלת עליה – הגוף שלה מושלם, חטוב, שזוף. היא נראית כמו דוגמנית של נייקי לעומתי, עם העור החיוור והגוף שמעולם לא ראה חדר כושר. אני לא חושבות ששתינו באותה מידה בכלל, אבל היא נראית כל כך בטוחה בעצמה.
בהיסוס, אני מתחילה להתפשט. הלב שלי דופק בחוזקה, והאצבעות שלי רועדות קלות כשאני מסירה את החולצה הרחבה שלי, נשארת עם חזייה רגילה לבנה פשוטה, לא בול במידה שלי, מהסוג שקונים בחבילות של שלוש. היא נראית כל כך לא במקום כאן, בין כל החזיות הספורטיביות המעוצבות שאני רואה סביבי.
אז אני פותחת את שרוך הטרנינג, מורידה אותו לאט ונשארת עם תחתוני כותנה לבנים פשוטים. אני מרגישה שכולן מסתכלות עליי, למרות שהחלק הרציונלי במוח שלי אומר שאני סתם פרנואידית ושלאף אחת לא אכפת ממני.
שירה בוחנת אותי במבט מהיר, עיניה המלוכסנות סורקות את גופי מכף רגל ועד ראש. "תחתוני סבתא?" היא שואלת בחיוך קטן, מרימה גבה. "אי אפשר ללבוש את המכנסון הזה עם התחתונים האלה. הם יבלטו החוצה."
כשהיא אומרת "תחתוני סבתא", אני מרגישה קצת פגועה. אלה סתם תחתונים רגילים, לא? מה לא בסדר בהם? אני מעיפה מבט סביב וקולטת שרוב הנשים במלתחה לובשות תחתונים קטנים יותר, צמודים יותר, או אפילו חוטיני – משהו שמעולם לא העזתי ללבוש.
"אבל כל התחתונים האחרים שלי בכביסה," אני אומרת בשקט, מסמיקה, מרגישה פתאום מודעת לכל פגם בגופי, למרות שאני יודעת שזה רק בראש שלי.
"אז תלכי בלי," היא אומרת בטבעיות, כאילו זה הדבר הכי פשוט בעולם, כאילו היא מציעה לי לשתות מים.
"בלי תחתונים?!" אני כמעט צורחת, מסתכלת סביב מיד לראות אם מישהי שמעה. קולי יצא גבוה וחנוק, והפנים שלי בוערות מבושה. איך היא בכלל יכולה להציע לי דבר כזה?
"למה לא? אני תמיד הולכת לחדר כושר בלי תחתונים מתחת לטייץ. זה הרבה יותר נוח, ואף אחד לא יודע," היא אומרת, קולה שקט אבל בטוח, ואז, בתנועה מפתיעה שמשאירה אותי המומה, היא מושכת את קצה המכנסון שלה מקדימה ומטה, חושפת את עצמה לרגע קצר בפיסת פרטיות שיצרה בינינו.
אני מספיקה לראות הכל לפני שהיא משחררת את המכנסון בחזרה למקומו – את העור החלק והמגולח לגמרי שלה, ללא שום שיער. אני עומדת המומה, לא יודעת איך להגיב. מעולם לא ראיתי משהו כזה מקרוב, ובטח שלא בצורה כל כך פתאומית. תמיד היה לי קשה עם חשיפה של הגוף שלי, אפילו בפני עצמי.
"חוץ מזה, המכנסון הזה מכיל ספנדקס, הוא סופג זיעה. זה לגמרי בסדר," היא ממשיכה כאילו מה שהיא עשתה זה הכי נורמלי בעולם.
אני עומדת שם, המומה ומתלבטת. מה אני אמורה לעשות? זה נשמע לי הזוי, כמו משהו שרק בנות "אחרות" עושות – אלה שמעזות, שמרגישות בנוח עם הגוף שלהן. לא אני, ענבל החנונית שמעולם לא הייתה בחדר כושר. אבל שירה נראית כל כך בטוחה בעצמה, והיא נתנה לי הצצה אל עולם שמעולם לא הכרתי.
אני מביטה סביב ורואה שיש נשים אחרות שמחליפות בגדים בחופשיות. אף אחת לא מסתכלת עלי במיוחד. אולי זה באמת נורמלי? אולי אני סתם מגזימה?
"תקשיבי," היא אומרת, מתקרבת אליי. אני יכולה להריח את הבושם שלה – משהו פרחוני ומתוק, אבל עם נגיעה חריפה שאני לא מצליחה להגדיר. "מתי בפעם האחרונה עשית משהו שמפחיד אותך? משהו שדוחף אותך מאזור הנוחות שלך? זו הזדמנות, ענבל. אף אחד לא יודע חוץ ממך וממני."
המילים שלה נוגעות במשהו עמוק בתוכי. היא צודקת – מתי בפעם האחרונה באמת הרגשתי שאני חיה? מתי לקחתי סיכון? כל החיים שלי הייתי זהירה, ממושמעת, צייתנית. לקחתי את הדרך הבטוחה. ואיפה זה הוביל אותי? לבדידות ולשעמום. אולי זה הזמן לעשות משהו קצת משוגע? משהו רק בשבילי, משהו שיהיה סוד קטן שלי?
אני בולעת רוק, הגרון שלי יבש פתאום, והדופק שלי מואץ. התחושה הזו מוכרת – זו אותה תחושה שהייתה לי כשטיפסתי לראשונה על גג בית הספר בכיתה ט', או כשהלכתי לבד להופעה בפעם הראשונה לפני שנתיים.
"בסדר," אני אומרת בסוף, נשימתי רועדת. "אני אלך... בלי."
בידיים רועדות, אני פושטת את התחתונים ומניחה על הספסל, עומדת חצי עירומה, מול שירה שמחזיקה במכנסון, מרגישה את האוויר הקר פוגע בעורי החשוף. זו תחושה מוזרה, כמעט מסעירה – לעמוד כך, חשופה חלקית, במקום ציבורי.
שירה מעיפה מבט חטוף ופולטת צחקוק מופתע שגורם לי להסמיק עוד יותר.
"אחותי, סחטיין על הבוש! מה את לא מגלחת?" היא שואלת בקול רם מדי לטעמי, וכמה נשים מסתובבות לרגע לכיווננו.
אני מסמיקה עד שורשי שיערי, מנסה להסתיר את עצמי במהירות, מסתירה את מבושיי בשתי ידיים. הבושה שוטפת אותי – לא חשבתי על זה בכלל, לא ידעתי שזה משהו שנשים מצפות ממני לעשות. אני לא רגילה לגלח שם, בדרך כלל אני רק מסדרת קצת. זה עוד דבר שמראה כמה אני לא משתייכת לעולם הזה.
"אני... לא חשבתי ש-" אני מגמגמת, לא מצליחה אפילו לסיים את המשפט.
"חייבים לטפל בזה בהקדם," היא קוטעת אותי, מרימה את גבתה. "אבל קודם תלבשי את המכנסון."
בבושה, אני מתחילה ללבוש את המכנסון הצהוב, הבד מחליק על רגליי, ואני מרגישה אותו נצמד לעורי החשוף במקומות שלא הורגלתי להרגיש בד צמוד אליהם. רק כשאני כבר בתוכו, אני מבינה כמה הוא קצר. הוא בקושי מכסה את הישבן שלי, ואני מרגישה חשופה וגלויה בצורה שמעולם לא הייתי.
"וואו, זה... קצר מאוד," אני אומרת בהלם, מנסה למשוך אותו למטה, לשווא.
"זה בדיוק האורך הנכון," שירה אומרת בביטחון מוחלט. "ככה הולכות לחדר כושר, ענבל. תסתכלי סביבך."
אני מביטה סביב ומבחינה שאכן, רוב הנשים במלתחה לובשות מכנסונים דומים או טייצים קצרים. זה עדיין מרגיש לי חשוף מדי, אבל מי אני שאערער על המומחיות של שירה? אולי היא יודעת משהו שאני לא יודעת. אולי כל נשות העולם יודעות משהו שאני לא יודעת.
עכשיו אני פונה לגופיה הלבנה. אני לובשת אותה מעל החזייה הרגילה שלי, ומיד מרגישה לא בנוח כשאני רואה את המראה שלי במראה - החזייה בולטת מתחת לבד הדק של הגופיה, הרצועות והתפרים נראים דרכה, וצבע הבד הלבן של הגופיה מבליט כל גוון וכתם בעור שלי.
"אוי, זה ממש..." אני מתחילה לומר, מסתכלת על עצמי בחוסר שביעות רצון.
"זה נראה מזעזע," שירה קוטעת אותי, המילים הישירות שלה מכות בי כמו סטירת לחי. "אבל חכי, זו גופית ספורט, היא ממש מחזיקה את החזה. בנות רבות הולכות כך לחדר כושר - זה מה שהגופיות האלה מיועדות לעשות. תראי לי איך זה נראה בלי החזייה."
"אני לא יודעת," אני מהססת, מחבקת את עצמי. לבוא לכאן, ללבוש בגדים כאלה – זה כבר היה צעד ענק מבחינתי. אבל להוריד את החזייה? לעמוד בפומבי רק עם גופיה דקה מעל החזה שלי? "זה נראה לי מוגזם."
"פשוט תנסי לראות איך זה," היא מתעקשת, ואני מרגישה את המבט הנחוש שלה. "אם לא תאהבי את זה, תוכלי להחזיר את החזייה. אני מבטיחה שזה נוח יותר ונראה הרבה יותר טוב."
שוב אני מסתכלת סביבנו. נשים אחרות במלתחה אכן לבושות בגופיות דומות, ורובן נראות בטוחות בעצמן ומשוחררות, גם אלו שלא בהכרח חטובות. אולי זה באמת משהו שאנשים עושים?
בהיסוס, אני שוקלת את האפשרות. חלק ממני רוצה לסרב, לומר לה שאני אשאר עם החזייה שלי, תודה רבה. אבל חלק אחר ממני, חלק שהייתי משתיקה כל חיי, סקרן. מה זה אומר להרגיש חופשייה כל כך? להיות כמו כל הבנות האחרות, אלה שנראות כאילו הן שייכות?
"אני רק אנסה לראות איך זה נראה," אני אומרת בסוף, נכנעת ללחץ, אבל גם לסקרנות שלי עצמי.
אני מסירה את הגופיה, ומוסרת אותה לשירה, מסתובבת עם הגב לשירה, כאילו זה יעשה הבדל. המלתחה פתוחה, וכל אחת יכולה לראות אותי, אבל לפחות יש לי את האשליה של פרטיות. אני מתחילה לפתוח את החזייה שלי, ידיי רועדות כשאני משחררת את את כל מלתעות הברזלים שמחזיקים את החזיה קרוב לגבי. התנועה הזו מוכרת, אבל לעשות אותה כאן, במקום ציבורי, מרגישה כמו מעשה מרדני, משהו שאני, ענבל החנונית, לא הייתי מעזה לעשות אף פעם.
אני משילה את החזייה ועומדת ככה, גבי לשירה. הלב שלי פועם בחוזקה, והעור שלי מתכסה בבליטות קטנות – "עור ברווז", כפי שאמא שלי תמיד קוראת לזה – תגובה לקור הקל או לחרדה?
"תסתובבי," אני שומעת את שירה אומרת בקול רך, כמעט מהפנט.
בהיסוס, אני מסתובבת, עדיין מכסה את עצמי בזרועותיי, מרגישה פגיעה וחשופה.
פתאום עיניה של שירה נפערות בתדהמה אמיתית. משהו בהבעת פניה גורם לי להאמין שהיא לא מעמידה פנים – היא באמת מופתעת. "וואו," היא נושפת, נראית המומה. "אני לא מאמינה שיש לך חזה כזה יפה! הוא... הוא אמיתי?"
השאלה שלה מפתיעה אותי. למה שהחזה שלי לא יהיה אמיתי? לפני שאני מספיקה לענות, אני מרגישה משהו שגורם לי לקפוא במקום, משהו שמעולם לא ציפיתי – את היד של שירה נוגעת בחזה שלי.
היא פשוט שולחת יד ונוגעת בי, בעדינות אבל בביטחון, מלטפת את העור החשוף.
למרות ההלם הראשוני, אני מרגישה גל חום מוזר מתפשט בגופי. הזמן כאילו קופא, וכל מה שאני יכולה לעשות הוא לעמוד שם, משותקת, בזמן שידה של שירה נשארת על עורי. הנגיעה שלה קלה כמו נוצה, אבל היא צורבת כמו אש. אני לא יודעת אם לזוז, לצעוק או פשוט להתעלם.
"סליחה..." אני ממלמלת לבסוף, נסוגה צעד אחורה, ידיי עדיין מגנות על חזי החשוף. "מה את... למה את..."
המבט בעיניה של שירה משתנה במהירות, כאילו היא מתעוררת מחלום. היא מניחה את ידה על פיה, נראית מבוהלת כמעט כמוני.
"אוי, ענבל, סליחה," היא אומרת במהירות, קולה רך ומתנצל. "אני פשוט... התרגשתי. את כל-כך יפה, ולא ציפיתי... אני לפעמים פשוט עושה דברים בלי לחשוב. זה קורה לי. אני מצטערת אם הבהלתי אותך."
אני עומדת שם, מנסה לעכל את מה שקרה. האם זה נורמלי? האם בנות נוגעות אחת בשנייה ככה במלתחות? או שיש כאן משהו אחר לגמרי? אני לא יודעת, אין לי מספיק ניסיון חברתי כדי להבין. אבל מה שאני כן יודעת הוא שהלב שלי פועם בחוזקה, והפנים שלי בוערות, והידיים שלי רועדות.
"זה בסדר," אני אומרת לבסוף, למרות שאני לא בטוחה שזה באמת בסדר. "רק... תני לי להתלבש, טוב?"
שירה מהנהנת במהירות, עיניה עדיין פעורות קצת יותר מהרגיל. "כן, בטח. קחי את הגופיה."
היא מושיטה לי את הגופיה הלבנה, ואני לובשת אותה במהירות. הבד הדק נדבק לגופי, ואני מרגישה חשופה אפילו יותר מקודם. בלי החזייה, אני יכולה להרגיש כל תנועה, כל נשימה, כל רטט.
"וואו," שירה אומרת, וקולה השתנה שוב, חזר להיות בטוח וחברותי. "זה נראה מעולה עלייך. תסתכלי במראה."
אני מסתובבת בהיסוס אל המראה שתלויה על הקיר. הבחורה שמסתכלת עליי בחזרה נראית כמו מישהי אחרת לגמרי – לא ענבל שאני מכירה. המכנסון הצהוב מדגיש את הירכיים שלי בצורה שלא ידעתי שאפשרית, והגופיה הלבנה נצמדת לגופי כמו שכבה שנייה של עור. אני יכולה לראות את הצורה של הפטמות שלי בולטת דרך הבד, והמחשבה שאני הולכת לצאת ככה למרחב הציבורי גורמת לי לבחילה קלה.
"אני לא יודעת," אני אומרת, מסובבת את גופי כדי לראות את עצמי מזוויות שונות. "זה לא... זה לא קצת חושפני מדי?"
"זה בדיוק כמו שצריך," שירה אומרת בביטחון. "ככה כולן הולכות בחדר כושר. תסתכלי סביבך."
שוב אני בוחנת את הנשים האחרות במלתחה, ואכן רבות מהן לבושות בבגדים דומים – חושפניים, צמודים, מבליטי גוף. אבל רובן נראות הרבה יותר בטוחות בעצמן ממני. רובן נראות שייכות. אני, לעומת זאת, מרגישה כמו שחקנית בהצגה, לובשת תלבושת של מישהי אחרת, מנסה להתחזות למשהו שאני לא.
שירה מסתכלת על השיער שלי, מתעכבת מעט. "בואי נעשה לך קוקו," היא אומרת, וכבר שולפת גומייה מהתיק שלה. היא תופסת את השיער שלי בידיים עדינות, אצבעותיה נוגעות בעורף שלי יותר מהנדרש. היא אוספת את שערי באופן שיוצר קוקו רופף, שערות בורחות לכל עבר.
אני מעבירה את ידי על ראשי, מרגישה את הקוקו המאולתר. מעולם לא הייתי האדם שעושה קוקו, במיוחד לא כזה רשלני.
"ומה עם אלה?" היא מצביעה על המשקפיים שלי, אצבעותיה הארוכות והמטופחות מרחפות באוויר. "בואי ננסה בלי."
לפני שאני מספיקה להתנגד, אצבעותיה של שירה נשלחות קדימה בעדינות, והיא מסירה לי את המשקפיים בתנועה רכה. העולם סביבי מיד מתרחק, מתמוסס לערפל צבעוני ומטושטש. הכל הופך לכתמי צבעים ללא צורה ברורה. אני ממצמצת בבלבול, מנסה להתרגל לראייה המעורפלת.
"אני... אני לא רואה כלום," אני אומרת, קולי מהוסס. ידיי מגששות באוויר, מחפשות את המשקפיים שלי. "יש לי מספר גבוה."
"אל תדאגי," שירה אומרת, קולה רך והיא מתקרבת אליי מעט יותר ממה שנדרש. "זה רק לכמה שעות, לא תצטרכי לנהוג או משהו." אני מרגישה את חום גופה קרוב אליי. "חוץ מזה, את תראי הרבה יותר טוב בלי המשקפיים האלה. עכשיו אפשר לראות את העיניים החומות היפות שלך."
היא מביטה בי רגע ארוך מהרגיל, ואני חשה במבטה אפילו בלי לראות אותו בבירור. יש משהו בדרך שבה היא מתעכבת על פניי.
"אבל אני לא רואה כלום," אני חוזרת, ידיי עדיין מגששות. תחושת חוסר האונים מתפשטת בגופי. העולם הופך לסדרה של צללים וכתמים, ופתאום אני תלויה במידה רבה באדם שאני בקושי מכירה.
"אז אני אהיה העיניים שלך," היא אומרת בקול רך ומרגיע, מלטפת את זרועי בעדינות שמשאירה עקבות חמימות על עורי. "סמכי עליי."
המכנסון הצהוב הקצר צמוד לירכיי, חושף יותר ממה שאני רגילה. הגופיה הלבנה נצמדת לחזה שלי ומסתיימת באמצע הבטן, חושפת פיסת עור שבדרך כלל מוסתרת. והעובדה שאני בלי תחתונים מתחת למכנסון – הרעיון הזה לבדו גורם לבטני להתהפך במבוכה שקטה.
אני עומדת שם, בלי המשקפיים שמגדירים את הפנים שלי, עם קוקו מרושל, לבושה בבגדים שלא הייתי בוחרת בעצמי, חשופה יותר מהרגיל. אני מרגישה פגיעה וקצת זרה בתוך הגוף שלי.
"איך אני נראית?" אני שואלת בקול קטן, חשש מהול בסקרנות.
"מושלם," שירה אומרת, ומבטה נעצר עליי שנייה ארוכה מדי. כף ידה החמה תופסת בשלי, אצבעותיה משתלבות בין אצבעותיי באופן אינטימי מעט. "בואי, הולכים להתאמן."