היציאה מהמלתחות אל אולם האימונים הייתה כמו צעידה איטית אל תוך חלום מוזר וערפילי, כזה שקצותיו חומקים מבין האצבעות. בלי המשקפיים, העולם סביבי התמזג לסדרה של כתמי צבעים מטושטשים, גושי צללים רוקדים שנעו בחוסר קואורדינציה. ניחשתי שיש אנשים סביבי, אולי עשרות מהם, אבל איש לא היה ברור מספיק כדי שאוכל לפענח את תווי פניו, או להיתקל במבטו. זה הקל עליי במובן מסוים, כי המראה המטושטש חסך ממני את אימת המבטים הבוחנים - אותם מבטים חודרניים שיכולים לחדור עמוק פנימה, אל המקומות הכי פגיעים שלי. אבל בו בזמן, הטשטוש הזה הגביר את תחושת הפגיעות; הייתי תלויה לחלוטין בשירה.
"תחזיקי בי," היא לחשה, קולה כמו מנגינה שקטה בתוך ההמולה, והיא שילבה את זרועה בזרועי, מובילה אותי קדימה כמו ילדה קטנה שזה עתה עשתה את צעדיה הראשונים. "אני אדאג לך."
הרגעתי את עצמי. חשתי את חום גופה העוטף לצדי, את ריח הבושם המתקתק-חריף שלה, שילוב של פרחים אקזוטיים ותבלינים חמים, שעלה באפי ודיגדג בחושיי. נתתי לה להוביל אותי בבטחה בין הכתמים המטושטשים שזיהיתי בקושי כמכשירי כושר - הליכונים, אופניים, ערימות של משקולות ממתכת כהה. רעש האולם הציף אותי מכל עבר: מוזיקה רועמת בעלת בס עמוק שרטט את הרצפה והתפשט דרך כפות רגליי החשופות בנעלי הספורט הישנות שלי; נקישות מתכת במתכת, אולי משקולות שנזרקו בחוזקה או מכשירים שהותאמו בגסות; ונשיפות מאומצות, גניחות קלות של מתאמנים המגיעים לקצה גבול היכולת. כל אלה יצרו קקופוניה של צלילים, תזמורת משונה שרק הגבירה את תחושת הזרות.
"אנחנו נתחיל בחימום קל," אמרה שירה, קולה בהיר ובטוח כמו מגדלור. היא הניחה את ידה על מותניי, חום כף ידה חלחל דרך הבד הדק, והובילה אותי אל משהו שהתברר כהליכון - כתם ארוך וכהה עם פסים בהירים במרכזו. "תעלי."
גיששתי את דרכי במדרגות הצדדיות המעטות, ושירה התכופפה, מכווננת משהו בלוח הבקרה הבוהק. פתאום, המסוע החל לנוע תחת רגליי, איטי בהתחלה, ואז צובר תאוצה בהדרגה. נאחזתי במעקה בפאניקה קלה, ליבי החל לפעום בחוזקה, כמו יונק דבש לכוד.
"לאט, לאט," היא הרגיעה אותי, קולה מרגיע כמו לחישת רוח. ידה ליטפה את גבי התחתון בתנועות מעגליות קטנות ומרגיעות, ששלחו רטט של חום במעלה עמוד השדרה. "רק הליכה קלה לחימום השרירים. אין לך ממה לפחד."
נעניתי לה, צעדתי בזהירות על ההליכון, רגל אחר רגל, מרגישה את המכנסון הצהוב העשוי מבד דק וקל נע מעט על ירכיי. בכל פעם שהרמתי רגל, חששתי שהבד הקצרצר יחשוף יותר מדי, והעובדה שלא היה דבר מתחתיו רק הגבירה את החרדה שלי. חשתי את כל גופי נוקשה מרוב מתח, מנסה לשמור על שיווי משקל ועל מראה חיצוני של שלווה, אף על פי שבתוכי רעש עולם.
"תרימי את הראש," שירה פקדה עליי בעדינות, נוגעת קלות בסנטרי. "תחזיקי את הגב ישר. את צריכה להיראות בטוחה בעצמך, גם אם את לא מרגישה ככה."
ניסיתי לציית, אבל הרגשתי מגושמת, לא במקום, כמו ברווזון מכוער בין ברבורים. לא יכולתי לראות את עצמי במראות שאני מניחה שתלויות מסביב, אבל יכולתי לדמיין כיצד אני נראית: שפופה, לא בטוחה, לבושה בבגדים שאינם מתאימים לי, גופי הרזה כמעט טובע בתוך הבד הצבעוני.
ההליכון זמזם תחת רגליי, המסוע נדחף קדימה במקצב קבוע, מאלץ אותי להאיץ את הצעדים. הרגשתי את הזיעה הקרה מתחילה לטפטף בין השדיים שלי, הבד הדק של הגופיה הלבנה דבוק לעור כמו נייר רטוב. ידעתי שהוא כמעט שקוף עכשיו, ואיך הפטמות שלי בולטות דרך הבד.
ואז שמעתי אותם.
"מי זאת שהבאת איתך?" שאל הקול הגברי, נשמע סקרן, ואני הרגשתי פתאום כאילו מדברים עליי כעל חפץ, משהו ששירה הביאה איתה כמו תיק או בקבוק מים.
"זאת ענבל," אמרה שירה, וקולה חזר אליי, מוכר ומנחם, כשהיא שבה פתאום והניחה את ידה על כתפי. "היא חברה חדשה. לומדת איתי בספרייה."
"נעים מאוד," אמר הקול, וכעת, כשצמצמתי את עיניי, יכולתי לזהות שיש לצדו עוד שתי צלליות מטושטשות, גבוהות לא פחות. "אני אמיר, וזה עידן ויואב."
"נעים מאוד," אני ממלמלת, ידי לא יציבה כשאני מנסה לנפנף לכיוונם, מנסה לשדר נינוחות שלא הייתה שם.
"ענבל מתחילה להתאמן," הסבירה שירה בחיוך רחב, כמעט מתרברב. "אני לוקחת אותה תחת חסותי, תגידו לה כמה אני מדריכה טובה."
"תראי איך היא מחזיקה את עצמה," לחש אחד הקולות הגבריים מהצד בקול נמוך אך בכוונה שישמע. "כאילו היא נושאת שני מלונים בשיא העונה."
צחוק רך התגלגל ביניהם, מחומם באלכוהול של טסטוסטרון והתנשאות גברית. הרגשתי את המבטים שלהם ננעצים בי, סורקים כל חלקה טובה בגופי, מתעכבים על החזה התפוח, על העקומה של המותן שמתחתיו.
"בריאה כמו פרה שוויצרית," הוסיף קול אחר, משועשע. "מישהו צריך חלב לקורנפלקס."
שירה צחקה, אבל היה בה משהו מתוח, כמו חתולה ששומרת על הטרף שלה. "תירגעו, ילדים," אמרה במבטא משועשע אך עם אזהרה עדינה, "אל תגרמו לה להסמיק יותר מדי, או שנצטרך לקרוא לרופא."
נעלתי את המבט קדימה, מתאמצת לא לתת להם את הסיפוק של תגובה, אבל הלחיים שלי בערו. ידעתי איך אני נראית - הגופיה הלבנה הדוקה, המכנסון הקצר שמדגיש את הירכיים, השדיים שלי שזזו עם כל צעד, כמו גלים עצלים שמתנפצים על חוף. יכולתי כמעט לשמוע את המחשבות שלהם: איזו מחלבה.
"אני מתאווה לארוחת בוקר כזאת," מלמל מישהו, והמילים התפזרו באוויר כמו עשן, חמות ומפתות.
שירה הניחה את ידה על המותן שלי, אצבעותיה לוחצות קלות. "תעשי כאילו את לא שומעת," לחשה באוזני, "הם אוהבים כשמתעלמים. זה משגע אותם."
ואני ניסיתי. באמת שניסיתי. אבל כל גופי היה מודע לנוכחות שלהם, למשקל של המבטים, ללחשושים המלוכלכים. הרגשתי את עצמי נמתחת כמו קפיץ, בין הרצון להעלם לבין איזו תחושה מוזרה, חדשה, של כוח. כי הם אולי צחקו, אבל הם הסתכלו. והם לא הפסיקו.
"אז מה דעתכם שניפגש אחרי האימון?" הציעה שירה בנימה קלילה ומשועשעת, כאילו הרעיון עלה במוחה באותו רגע. "ענבל ואני נסיים בסביבות תשע וחצי. נוכל ללכת ל'קוקפיט', לשתות משהו."
"נשמע מעולה," ענה עידן, קולו גבוה יותר משל אמיר, נלהב ומהיר. "נתראה שם בעשר."
"נהדר," אמרה שירה, ורק אז קלטתי את מלוא המשמעות: היא קבעה בשמי, בלי לשאול אותי אם אני בכלל רוצה או יכולה ללכת לשתות משהו, בלי להתייעץ איתי אפילו לרגע. הייתי פשוט נגררת אחריה.
הצלליות התרחקו, נמוגות בחלל האולם הגדול, וכשהיו כבר במרחק מה, שירה חזרה אליי במלוא תשומת הלב.
"אז זה אמיר," היא אמרה בהתלהבות, עיניה נוצצות כמו שני כוכבים קטנים. היא הורידה אותי בעדינות מההליכון שכבר הרגיש כמו חלק ממני. "הוא מת עלייך, ראיתי איך הוא הסתכל עלייך."
האימון המשיך, ושירה העבירה אותי בין מכשירים שונים. לא היה לי מושג מה אני עושה, פשוט עקבתי אחר הוראותיה בקפדנות, כמו בובה על חוט. היא תמיד הייתה קרובה, תמיד נוגעת - מתקנת את היציבה שלי, מכוונת את הידיים שלי, מניחה את ידיה על המותניים שלי כשאני מתכופפת. כל נגיעה שלה השאירה בי תחושה מוזרה, תערובת של אי-נוחות עדינה ומשהו אחר, מסתורי, שאיני יכולה להגדיר.
"עכשיו תשכבי על הגב," היא אמרה, מובילה אותי בבטחה אל מזרן צבעוני ורך, שהרגיש כמו ענן תחת גבי. "נעשה תרגילי בטן."
נשכבתי, הנחתי את ידיי על בטני, חשה את בד הגופיה הקצרה והמכנסון הנמוך שנפגשו והותירו פס של עור חשוף ביניהם, רצועה חיוורת שנראתה לי חשופה מדי.
"לא, לא ככה," היא תיקנה, התיישבה מולי, פניה קרובות לשלי, מעט מטושטשות אך ממוקדות. "ידיים מאחורי הראש, רגליים כפופות."
צייתתי, וברגע שהרמתי את הידיים אל מאחורי ראשי, חשתי את הגופיה עולה מעט, חושפת עוד מעורי החיוור.
"יופי," אמרה שירה. "עכשיו תרימי את פלג הגוף העליון, כיווץ של שרירי הבטן."
ניסיתי, אבל נראה שעשיתי את זה לא נכון, כי שירה נאנחה קלות, אנחה קצרה של חוסר סבלנות.
"לא, לא. תני לי להראות לך."
ואז, להפתעתי המוחלטת, היא התיישבה עליי, על ירכיי, פניה אליי. ידיה נחתו על כתפיי, חום גופה חלחל דרך הבגדים, חודר עמוק פנימה.
"עכשיו," היא אמרה, קולה נמוך ורך, כמו משי, "כשאני אומרת לך להתרומם, אני אמשוך אותך אליי קלות. תני לשרירי הבטן שלך לעשות את העבודה."
היא החלה למנות – "אחת, שתיים, שלוש" – ומשכה אותי קלות כלפי מעלה. הפנים שלנו התקרבו זו לזו עד כדי כך שיכולתי להרגיש את נשימתה החמה על לחיי. הרגשתי מבולבלת וחסרת אונים, נמשכת אל תוך עולם שאיני מכירה, גבולותיי מיטשטשים בין הרצוי למצוי, בין המותר לאסור.
"יש לך כזה קפ"ק," היא פלטה פתאום, קולה נשמע משועשע, באמצע סדרת תרגילים על מזרן אחר.
"מה?" שאלתי, לא בטוחה למה היא מתכוונת.
"כאן," היא אמרה, ובתנועה פתאומית הניחה את כף ידה בין רגליי, על הבד הצהוב של המכנסון. "הבד נכנס פנימה. נורא סקסי, אבל אולי לא מה שאת רוצה שכולם יראו."
קפאתי במקומי, ההלם משתק את גופי, משתק כל תגובה. הרגשתי את ידה החמה כנגד האזור האינטימי ביותר בגופי, מופרדת ממנו רק בשכבה דקה של בד. היא תיקנה את המכנסון בתנועה מהירה, אצבעותיה משנות מעט את מיקומן, ואז הסירה את ידה כאילו לא אירע דבר, כאילו זה היה הדבר הטבעי ביותר בעולם.
"תודה," ממלמלתי, לא בטוחה איך להגיב. האם זה נורמלי? האם חברות עושות דברים כאלה זו לזו? האם הייתה זו פעולה תמימה של עזרה, או שהיה בה משהו אחר, נסתר?
האימון נמשך, והזמן זחל לאיטו, כל דקה נמתחת כמו מסטיק. כשאנחנו מגיעות לחלק המתיחות בסוף, אני כבר תשושה - פיזית, אך בעיקר נפשית. מרוב פחד שמא אעשה טעות, שמא אהיה מגושמת מדי, שמא אתבייש - כל גופי היה מתוח, קשור בחוטים בלתי נראים.
"יש לנו חלק של מתיחות," אמרה שירה, קולה מבשר טובות, ומובילה אותי למזרן נוסף, רחב ורך יותר, מזמין למנוחה. "זה החלק החשוב ביותר באימון."
היא הורתה לי לשבת עם רגליים פשוקות לצדדים ולנסות להתכופף קדימה, לגעת באצבעות הרגליים.
"תנסי לגעת באצבעות הרגליים שלך," היא אמרה, קולה מעודד, משרה בי מעט ביטחון.
התכופפתי, אבל הצלחתי להגיע רק עד אמצע השוק שלי. הגמישות מעולם לא הייתה הצד החזק שלי, גופי היה נוקשה כמו קרש יבש.
"זה בסדר," היא אמרה, מתיישבת מאחוריי. "בואי, אני אעזור לך."
היא התקרבה אליי מאחור, חזה נלחץ קלות אל גבי, וידיה נשלחו קדימה, אוחזות בידיי שלי. היא משכה אותי קדימה בעדינות, מכופפת את גופי, ואני חשה את המתיחה בשרירי הירכיים והגב התחתון שלי - תחושה עמוקה וכואבת אך מבורכת, כמו שחרור ממתח ארוך.
המשכנו במתיחות למשך כמה דקות נוספות, "טוב, זהו," הכריזה שירה לבסוף, בקול שקרא לשחרור. "סיימנו את האימון."
נשמתי לרווחה, אנחת הקלה עמוקה. סוף סוף זה נגמר. עכשיו אוכל לחזור למלתחות, ללבוש בחזרה את הבגדים הרגילים שלי, לשוב אל עולמי המוכר והבטוח.
"עכשיו נלך לסאונה," היא הכריזה בהתלהבות, כאילו זה הדבר הטבעי ביותר בעולם, כאילו לא הייתה אפשרות אחרת.
"סאונה?" חזרתי אחריה, קולי מהוסס, מלא תהייה.
"בטח, כולן הולכות לסאונה אחרי אימון. זה משחרר את השרירים," היא הסבירה, אוחזת בידי ומתחילה למשוך אותי לכיוון חדש, מסתורי, שמעולם לא דרכתי בו.
"אבל... לא הבאתי בגד ים," גמגמתי, נזכרת בבהלה שלא הכנתי שום דבר לסאונה.
שירה עצרה פתאום והסתובבה אליי, מבטה מלא פליאה מטושטשת בעיניה הבהירות.
"בגד ים?" היא שאלה, וציחקוק קל ומתנגן ברח משפתיה, כמו צליל פעמונים. "ענבל, מי הולכת לסאונה עם בגד ים? נכנסים או עירומים לגמרי, או עם מגבת קטנה."
ליבי צנח, נפל כמו אבן כבדה. עירומה? מגבת קטנה? יותר חשיפה? אחרי כל מה שכבר עברתי היום, אחרי הבושות והחרדות, עכשיו היא רוצה שאתפשט לגמרי?
"אני... אני לא בטוחה שאני--"
"ענבל," היא קטעה אותי, קולה רך אך תקיף, לא משאיר מקום לספק. "לסאונה אחרי אימון זה כמו לאכול גלידה בלי קצפת. זה לא אותו דבר. בואי, את כבר כאן, כבר התאמנת, עכשיו תני לעצמך לחוות את החוויה המלאה. תני לזה הזדמנות."
עמדתי שם, מתלבטת. מצד אחד, הייתי עייפה, מבולבלת, רוצה רק לחזור הביתה ולשכוח מהיום המוזר הזה. מצד שני, הייתי גם סקרנית. מעולם לא הייתי בסאונה. ואולי זה באמת נעים? אולי כולן באמת עושות את זה, ואני פשוט לא יודעת כי תמיד הייתי מחוץ למעגל, מחוץ לעולם הזה?
"בסדר," אמרתי לבסוף, קולי רועד מעט, בקושי נשמע.
"מעולה!" היא קראה, מחבקת אותי בחום. "את לא תתחרטי, אני מבטיחה. זאת תהיה חוויה."
אצבעותיי מרפרפות על מסגרת המשקפיים ששירה החזירה לי - המגע המוכר של הפלסטיק הקר היה נחמה קטנה בעולם שעדיין רעד סביבי.
המלתחה הייתה ריקה כמעט לגמרי עכשיו, רק הדהוד רחוק של מקלחת פועלת איפשהו בקצה האולם. התיישבתי על הספסל העץ הצר, אצבעות רועדות מתחילות לפתוח את שרוכי נעלי הספורט הישנות שלי. עוד לא הספקתי להתיר את הקשר הראשון כשצללית חמה חסמה את האור מעיניי.
שירה עמדה מולי, עירומה לגמרי, רגליה פשוקות במעט בתנוחה של בעלות.
היא הייתה מושלמת בדרך שהופכת את הפה ליובש. שזופה כמו אלילת קיץ, קווי הגוף שלה חלקים ונקיים מכל פגם - ירכיים מעוגלות בדיוק בפרופורציה הנכונה, בטן שטוחה עם שרירים עדינים שזזו מתחת לעור כשנשמה, שדיים קטנים ומוצקים עם פטמות ורדרדות שעדיין היו נפוחות קצת מהחום.
אבל הכי בלתי אפשרי היה המבט שלה. העיניים הכחולות-אפורות האלה, שתמיד נראו כמו ים סוער בצילומים, עכשיו היו שקטות. שקט מסוכן. היא ידעה בדיוק מה היא עושה לי עכשיו, עומדת שם בלי למצמץ, בלי לכסות שום חלק מעצמה, נותנת לי להביט כמו שבדרך כלל רק גברים מורשים להביט.
אבל למטה... שם היה המראה שהפך את נשימתי לגניחת חנק.
איבר מינה היה חלק לגמרי, כמו של ילדה קטנה. לא בליטה, לא קמט מיותר - רק קיפול עדין של עור ורדרד בהיר, חלק כמו פנינה ונטול שיער כמעט לגמרי. רק מעטה דקיק של פלומה בלונדינית, כמעט שקופה, רמז עדין על נשיותה. השפתיים הפנימיות היו צמודות היטב, מוסתרות כמעט לגמרי, רק קו דקיק ורוד חושף את הפיצול העדין.
כשהיא זזה, הבחנתי במשהו מוזר - העור שם נראה רטוב, מבריק במקצת, ניגוד מוחלט ליובש התמים של המראה החיצוני. טיפת לחות זעירה נצצה באור, מתעקשת על קיומה למרות הצניעות המושלמת של שאר האזור.
"אהבת מה שראית?" קולה של שירה החזיר אותי להכרה. יד אחת נחה על מותנה בזמן שהשנייה התערבבה בשיער הבלונדיני הרטוב.
אצבעותיי קפאו על השרוך. הפה שלי היה יבש כמו חול. יכולתי לשמוע את הדופק שלי באוזניים.
"א-אני רק...
לא עניתי. לא יכולתי.
ידה נגעה בעצמה לרגע, אצבע אחת משרטטת את הקו החלק ללא בושה. "אני דואגת לשמור על זה חלק... כמו תינוקת." חיוך ערמומי. "את יודעת למה?"
"כי ככה גברים הכי אוהבים להרגיש... כמו שהם הראשונים." היא כרכה אצבע סביב אחת הפטמות הקטנות שלה, מושכת אותה בעדינות. "אבל את ואני יודעות את האמת, נכון?"
הבטן שלי התהפכה. המראה התמים הזה שיקר כל כך יפה. מתחת לפני השטח החלקים והבתוליים האלה הסתתרה מומחיות שכמו ידעה בדיוק איך לנצל את הניגוד הזה.
היא הפנתה לי את הגב והלכה אל עבר הסאונה, כך בשיא הטבעיות, הישבן המוצק שלה מתנדנד במקצב מזמין. עור חלק כמו משי בכל מקום, ללא רבב, ללא סימן. גופה צעק טוהר בעוד עיניה צעקו ניסיון.
ונשארתי יושבת, מבינה פתאום את המשחק - היא בנתה את עצמה כפנטזיה מהלכת. תמימה למראה, מושחתת במגע. והגרוע מכל - ידעתי שאני כבר חלק מההונאה המושלמת הזו.
התחלתי להתפשט. הידיים שלי רעדו קלות כשהסרתי את הגופייה הלבנה. הבד הרטוב נפרד מעורי בחריקת אוויר קלה, חושף את השדיים שלי, שהיו נפוחים וכואבים קלות מהאימון, עטורים בפטמות כהות וזקורות. הנחתי את הגופייה המקומטת על הספסל. אחר כך, הגיע תור המכנסון הצהוב. משכתי אותו באיטיות מטה, מעל ירכיי. הבד הסינתטי גלש בעדינות מטה, חושף את שערות הערווה הכהות שלי, שהיוו ניגוד מוחלט לזוהר הבלונדיני המפתה של שירה. התכופפתי, הנחתי גם אותו בערימה על הספסל, ונשארתי שם, ערומה.
מבטי סרק את המלתחה החצי-חשוכה. רק עכשיו שמתי לב שאני... לבד. לגמרי לבד. לא הייתה אף אחת במקלחות, אף אחת ליד הארוניות. והדבר הנורא מכל - לא הייתה שום מגבת. הלב שלי החל לפעום בחוזקה, דפיקות עמומות שנשמעו כמו תוף מלחמה באוזניי. מה אעשה עכשיו? הסאונה. היא שם. היא מחכה לי.
האוויר במלתחה היה קר עכשיו, וגרם לפטמות שלי להתקשות עוד יותר. רעד עבר בגופי, קלות לא רק מהקור, אלא גם מהמבוכה והחרדה. לקחת מגבת קטנה? שירה אמרה. אבל אין לי שום מגבת, לא קטנה ולא גדולה. אני צריכה להיכנס לשם ערומה לגמרי, כמו שירה. אבל אני לא שירה. אני לא מושלמת כמוה. הגוף שלי לא חלק כמו משי. אני לא אלילת קיץ שזופה. אני רק ענבל.
לקחתי נשימה עמוקה. עמוקה מאוד. "קדימה, ענבל," לחשתי לעצמי, קולי כמעט בלתי נשמע. "תעשי את זה."
התרוממתי באיטיות. כל צעד שלי הרגיש כמו צעידה במצעד של בושה, כשכל נקבובית בעורי צורחת חוסר ביטחון. הרגשתי את המבטים של הבלתי נראים סורקים אותי, שופטים כל פיסה בגופי, כל פגם, כל קימור. אבל לא היה שם אף אחד. רק אני, והבבואה המעוותת שלי על הרצפה המבריקה.
השארתי את המשקפיים מאחור, על הספסל, עכשיו העולם כולו היה כתם אחד גדול, ערפילי ומאיים. מגששת באפלה, מושיטה יד קדימה, נתקלת בקירות הקרים, מנסה למצוא את דרכי אל הדלת. הרצפה הייתה קרה ורטובה מתחת לכפות רגליי היחפות, ושלחה צמרמורת במעלה עמוד השדרה. כל צעד היה הימור, פחד להיתקל במשהו, או במישהו.
ידי נחתה על דלת עץ כבדה, אטומה כמעט. הנחתי את ידי הרועדת על הידית הקרה ודחפתי. חום כבד, עוטף, סמיך, הכה בי מיד. העצים המבושמים של הסאונה שחררו ניחוח עמוק של ארז ואקליפטוס, שהתערבב בריח עדין של זיעה אנושית. הרגשתי אותו חודר לריאותיי, ממלא כל חלל.
"שירה?" קראתי, קולי נבלע בחום.
לא הייתה תשובה.
צעדתי פנימה, בחוסר ביטחון. האדים הסמיכים מילאו את החלל, יוצרים מעטה לבן ומטושטש שמנע ממני לראות משהו. כל מה שהיה שם היו כתמים כהים וצללים. הסתכלתי ימינה, שמאלה. אף אחד. אולי היא התחבאה? אולי היא בודקת אותי?
הלחות החמה דבקה לעורי מיד, מכסה אותי בשכבת זיעה עדינה. הרגשתי איך העיניים שלי מתחילות להיצרב מהחום, עמדתי שם, לבד, ערומה לגמרי, מוקפת בחום בלתי נסבל ובטשטוש מוחלט, וכל גבולותיי נשברו.
לפתע, יד חמה נגעה בגבי התחתון, משרטטת קלות. "מצאתי אותך."