הדלת נסגרה בחריקה עדינה, לא כזו שמבשרת רעות, אלא יותר כמו אנחת עץ עמוקה. גל סמיך וכבד של חום לח הכה בפניי, עוטף אותי בחיבוק מיידי. שירה הובילה אותי פנימה, כף ידה החמה, כמעט חלקה מדיי, נחה על שלי. לרגע, נשימתי נעתקה כשהבנתי: הסאונה הייתה ריקה לחלוטין. הקולות שריחפו באוויר מוקדם יותר, אלו שגרמו לי להתכווץ פנימה, הגיעו כנראה ממקום אחר. הקלה מתוקה ופתאומית זרמה בעורקיי כמו נחל צונן.
"יש לנו מזל," שירה לחשה, קולה חם וקרוב כל כך לאוזני, שחשתי את הד ציפייה קלוש בכל גופי. "אין פה אף אחד עכשיו."
נשמתי לרווחה, אך הלב שלי עדיין פועם בעוז בחלל החזה, תזכורת דוממת לחרדה שקיננה בי רגע לפני כן. האוויר היה כבד, ספוג לחות לוהטת, ואדי קיטור סמיכים רחפו בו. כבר יכולתי לחוש בטיפות זיעה עדינות מנצנצות על מצחי, מבשרות את הגאות שתשטוף אותי. בלי המשקפיים, העולם סביבי התמוסס לכתמים מטושטשים, לצללים רוקדים ולמשיכות מכחול עמומות של צבע. המציאות התעקמה, ורק תחושות חודרות נותרו ברורות.
"בואי נשב פה," שירה אמרה, קולה מהדהד ברכות בחלל. היא הובילה אותי בנחישות, אך בעדינות, אל הספסל התחתון, שנדמה היה כאילו קורן חום משלו. "לא כדאי לשבת למעלה, החום שם חזק מדי."
שירה פרסה מגבת קטנה והנחתה אותי לשבת עליה. התיישבתי בזהירות, העץ היה לוהט תחת ירכיי החשופות, כאילו ספג את כל חום היום. שירה התיישבה לידי, שקטה וטבעית, עורה כבר נצנץ באלפי טיפות זיעה זעירות, כמו טל בוקר על עלי כותרת. ניסיתי כמיטב יכולתי לא למקד את מבטי בה, אך המגנט הבלתי נראה שמשך את עיניי אל פניה היפות, עכשיו אדמדמות ומבריקות מהחום, היה חזק ממני.
"אז," היא פתחה בשיחה, קולה רך ומהורהר, שובר את השתיקה האינטימית ששררה בינינו. "ראית את הקטע מהתוכנית החדשה של אסי כהן? אני לא מאמינה שהם באמת שידרו את זה ככה."
חייכתי, חום קל עלה לי בלחיים למרות הסאונה. נזכרתי בשיחה שלנו, כשנפגשנו במקרה בספריה – פגישה שנדמה היה כמעט גורלית – ושירה הזמינה אותי, בנינוחות מפתיעה, להתאמן איתה. "כן, ראיתי," עניתי, "הייתי בטוחה שיחתכו את זה בעריכה, זה היה מביך בטירוף."
שירה צחקה, צליל מתגלגל ומשוחרר שהתפשט בחלל הסאונה, ממלא אותו במין תחושה קלילה ומשחררת. "בדיוק! אני אומרת, אין להם גבול. אבל מצד שני, זה מה שעשה את זה כל כך מצחיק."
השיחה זרמה בקלילות, במין ריחוף נעים מעל תהום החום. דיברנו על ערוץ 2, על הדיסק החדש של אביב גפן שרק יצא, על איך שהמרצה בקורס ההוא תמיד לובש את אותה חולצה בלתי נשכחת. היה בזה משהו מרגיע, כמעט היפנוטי, בפטפוט הזה שבין טיפות הזיעה.
הנהנתי, מנצלת את ההזדמנות להפנות את תשומת ליבי פנימה, להתמקד בגופי לרגע. החום חלחל עמוק לתוך השרירים שלי, מחמם אותם מבפנים, מתחיל להמיס את המתח שהצטבר בהם שעות ארוכות, ימים שלמים. הרגשתי את הכבדות מתפוגגת, את הקשרים מתרופפים. לפתע, כמו הבזק של תודעה צורבת, הבנתי שוב את מצבי – הייתי ערומה לחלוטין, חשופה. כל רגע, כל אדם, יכול פשוט לפתוח את הדלת ולראות אותי כך, ואת שירה. צמרמורת קלה עברה בי, לא מהקור, אלא מבהלה חדה.
"אני באה לפה כמעט כל יום," שירה אמרה, קולה עכשיו עמוק יותר, אינטימי יותר. "אחרי כל אימון. זה ממכר."
"הסאונה?" שאלתי, קולי נשמע לפתע גבוה וקצת חלש ממה שציפיתי. המילה ריחפה באוויר, טעונה.
"הסאונה, כן," היא צוחקת צחוק רך, "אבל גם הרגע הזה, של להיות... משוחררת. להתמסר לחום העוטף הזה, לוותר על השליטה." ידה מחליקה על הספסל, מגששת, מתקרבת באיטיות כמעט מכוונת אל ירכי החשופה, אך לא נוגעת. הריק בינינו, המרחק המילימטרי, הפך לפתע טעון יותר מהמגע עצמו. "יש משהו מאוד... משחרר בזה, לא?"
הנהנתי שוב, ראשי כבד מעט, לא לגמרי בטוחה למה אני מסכימה, אך יודעת שיש אמת עמוקה בדבריה. יש משהו משחרר, כמעט מכפיר, בלשבת כאן, עירומה לחלוטין. כאילו השלתי לא רק את הבגדים הכובלים, אלא גם את השריון הדק שאני עוטה בדרך כלל, את כל ההגנות והמחיצות שאספתי סביבי לאורך שנים. הגבולות נמסו, לא רק אלו של האדים, אלא גם שלי.
"את יודעת," שירה ממשיכה, קולה נמוך ומחלחל אליי, "פעם הייתי כמוך. חששנית, ביישנית. לקח לי הרבה זמן להרגיש בנוח עם הגוף שלי, עם... מי שאני באמת." היא השתהתה על המילים האחרונות, מותירה אותן לרחף באוויר הלח.
לבי מאיץ את קצב פעימותיו. אני מנסה להיראות רגועה, לא לזוז, אך בטוחה שהיא יכולה לראות את הסומק הבוגדני שעולה בלחיי, אפילו בחצי האור המטושטש של הסאונה.
"באמת?" שאלתי, וקולי נשמע גבוה ודק יותר ממה שהתכוונתי, כמעט כניעה.
"כן," היא אמרה, ומתקרבת עוד יותר, "אבל אז הבנתי שהחיים קצרים מכדי להדחיק את מי שאנחנו באמת. אסור לברוח ממה שמרגיש נכון."
השיחה הזאת הפכה אינטימית מדי, מהר מדי, חודרת עמוק יותר ממה שהייתי מוכנה. דחף פנימי כמעט בלתי נשלט גרם לי לנסות להסיט את הנושא, להקים סכר נגד זרם הרגשות. "אז, אה... איך היה לך השבוע? עשית משהו מיוחד?"
שירה צוחקת שוב, צחוק קצר, מבין, כמעט מתגרה, כאילו הבינה בדיוק את מנגנון ההגנה שלי. "שום דבר מיוחד," היא עונה בקלילות מעושה, אך קולה עדיין ספוג במימד אחר. "עבודה, אימונים, כמה מפגשים עם חברות."
"נשמע נחמד," המילים יצאו מפי כמעט ללא מחשבה, שטוחות.
שתיקה כמעט ארוכה מדי השתררה בינינו לרגע. יכולתי לחוש את הזיעה זולגת בנחישות לאורך גבי, נתיב חם ורטוב, ואת החום העולה בלחיי הבוערות. הרגל שלי, נגעה בלא משים ברגל שלה. לא הזזתי אותה משם. המגע הקלוש הפך למוקד של כל החושים.
פתאום שירה קמה ממקומה, בתנועה חלקה וזורמת. קולה שקט אך נחוש. "אני רוצה לעבור מאחורייך."
"למה?" שאלתי, קול צרוד מחשש פתאומי, חוששת שמא הרגע הזה, המעיק והמכמיר גם יחד, עומד להישבר.
"הבטחתי לך עיסוי, זוכרת?" היא חייכה, חיוך רך, מבטיח. "קשה לעשות את זה כשאני יושבת לידך."
שירה עולה לספסל מאחוריי, ולרגע אני שומעת רק את נשימותיה האיטיות, הסדירות, הדהוד חיים במקדש הלוהט הזה. ואז, להפתעתי, היא מתיישבת ממש מאחוריי, רגליה משני צדי גופי, ירכיה חובקות בעדינות את שלי. היא קרובה – קרובה מכדי שזה יהיה סביר, מכדי שאוכל להכחיש את הקרבה הזו.
"שירה, אני לא בטוחה ש-" התחלתי, מנסה לנסח מחאה כלשהי, גבול דק אחרון, אבל היא עצרה אותי.
"ששש," היא אמרה ברכות, קולה כמעט מלטף. "תסמכי עליי. אני רק הולכת לעזור לך להשתחרר."
לפני שאני מספיקה למחות, לתפוס את המילים שנמלטו ממני, אני מרגישה את אצבעותיה החמות והחזקות על כתפיי העירומות. הן מוצאות בדיוק את המקומות שבהם המתח נאגר, אותם קשרים בלתי נראים שמשכו את גופי. היא לוחצת בעדינות, מעסה את השרירים המתוחים במיומנות מפתיעה, וגל של עונג טהור, כמעט אסור, זורם דרך גופי, משתק את כל המחשבות.
"וואו," אנחה חלשה בורחת מפי, בלי שליטה, "זה... זה טוב."
"אמרתי לך," היא לוחשת, קרוב כל כך לאוזני, נשימתה החמה מלטפת את צווארי הרגיש, ורעד עמוק עובר בי, מתפשט במהירות כמו אש בעורקיי. "אני יודעת בדיוק מה הגוף שלך צריך."
ידיה של שירה המשיכו במסען על כתפיי וצווארי, לוחצות, מגלגלות, משחררות קשר אחר קשר. מגען היה מדויק וממוקד, וכל לחיצה שלחה גל של רפיון דרך שריריי. מצאתי את עצמי נרפית לחלוטין תחת אצבעותיה, נשענת לאחור אל נוכחותה החמה, כמעט נמסה אל תוכה.
פתאום, בלי שאצפה לכך, ידה של שירה גלשה במורד גבי, מעט הצידה, מלטפת בעדינות את מותניי העירומים. התנועה הייתה כה רכה, כה בלתי צפויה, והותירה אותי חשופה עוד יותר.
"שירה!" קראתי בנשימה חנוקה, ידיי מרפרפות מעלה בניסיון אינסטינקטיבי לכסות את עצמי.
"אל תדאגי," היא אמרה, קולה רך ומלא רוגע, ממוסס במעט את הבהלה שלי. "החזה שלך מושלם, את נוגעת בו כל הזמן, בטח בלי לחשוב, אבל אני בטוחה שאת לא באמת מעריכה כמה הוא יפה, כמה הוא שייך לך."
המילים שלה הלמו בי כגילוי. הן הפתיעו אותי, לא רק בתוכנן הנועז אלא בכנות הפשוטה שלהן, וגרמו לי לעצור לרגע, ידיי קפואות באוויר. משהו בקולה, בדרך בה אמרה את הדברים, גרם לי להרפות מעט מהניסיון חסר הטעם לכסות את עצמי. הרגשתי מובכת עד עמקי נשמתי, אבל גם... סקרנית באופן מסוכן? כאילו דלת חדשה, שטרם ידעתי על קיומה, נפתחה.
"החום הזה חודר עמוק יותר כשאין שום דבר שמפריד," שירה הציעה, קולה מפתה ומעודד. "הגוף שלך יכול להשתחרר באמת, לקלוט את כל הטוב."
ולמרבה הפלא, זה באמת הרגיש טוב יותר. היה משהו משחרר עד כאב בלהיות חשופה לגמרי, בלי שום חסם, בלי שום מסכה. החום הקיף עכשיו את כל גופי, חלחל לכל נקבובית, והזיעה זרמה בחופשיות, נתיבים לוהטים על עורי. הרגשתי... משוחררת. כנות קיצונית שכזו עוד לא חוויתי.
"כן," אני מודה בשקט, קולי כמעט נעלם באוויר הסמיך. "זה... נעים."
ידיה של שירה חזרו אל כתפיי, אבל עכשיו המגע שלה היה שונה לחלוטין. הוא היה איטי יותר, רך יותר, מתמהמה באופן בוטה ומכוון. אצבעותיה גלשו לאורך זרועותיי, עולות בחזרה ברוך, יורדות לאורך צידי גופי, מלטפות בעדינות כל קימור. כל תנועה שלה, כל ליטוף קלוש, שלח גלי צמרמורת עזים בעורי, למרות החום הכבד ששרר מסביב. המתח הפך לתשוקה.
"את כל כך מתוחה," היא לוחשת, קולה חורך את עורפי. "תני לעצמך להירגע. להרגיש. פשוט תרגישי."
ידיה של שירה גלשו קדימה, זרועותיה החמות הקיפו את גופי, ופתאום כפות ידיה נחו על בטני החשופה. מגען היה חם, מוצק, ובעיקר – מפתיע. נשמתי בחדות, נשימה קצרה שנתקעה בגרוני, אבל לא עצרתי אותה. משהו עמוק בתוכי, דחף בלתי מוסבר, רצה לדעת לאן זה הולך.
"ענבל," היא לוחשת, קולה נמוך ומהדהד קרוב לאוזניי, "אני רוצה לגעת בך. בכל מקום. אני רוצה לעזור לך להרגיש טוב. את מרשה לי?"
הלב שלי דפק כמו מטורף, קצב תופים מהיר וקולני בתוך חזה הלוהט. חום גואה בי, והוא כבר לא רק מהסאונה; זהו חום פנימי, גאות של ציפייה ותשוקה. מעולם לא הייתי עם אישה, מעולם לא חשבתי על עצמי בצורה כזו, לא דמיינתי את האפשרות הזו בכלל. אבל עכשיו, ברגע הזה, עם ידיה של שירה כבר על גופי, עם נשימתה החמה על צווארי – ידעתי שאני רוצה את זה.
"כן," אני לוחשת בקושי, המילה כמעט נבלעת בנשימותיי הכבדות, כמו גניחה קטנה של הסכמה.
היא לא צריכה יותר מזה. יד אחת שלה, זו שעד כה הייתה מונחת על בטני, עלתה באיטיות מכוונת, בתנועה שיכולה להיחשב כמעט ארוטית בפשטותה, עד שהגיעה לחזה שלי. אצבעותיה הארוכות והחמות סגרו בעדינות על שד אחד, מלטפות, חוקרות בעדינות בוסרית. הפטמה שלי התקשתה מיד תחת מגעה, וגניחה חלשה, כמעט בלתי נשמעת, נמלטה מפי.
"את כל כך רגישה," היא לוחשת, קולה עמוק ומרוצה, ספוג בהבנה. אגודלה מחליק מעל הפטמה, יוצר מעגלים קטנים, איטיים, שהפכו את הנשימה שלי ללא סדירה, למשיכות אוויר קצרות וקופצניות.
בזמן שיד אחת שלה ממשיכה לחקור את חזי, להתענג על רגישותו, היד השנייה מתחילה במסע איטי כלפי מטה. היא גולשת על בטני, נתיב חם ורטוב של מגע, משתהה לרגע על הטבור שלי, ומשם ממשיכה הלאה, דרומה. אצבעותיה נעות בזהירות, באיטיות מדודה ומכוונת, מלטפות את העור הרגיש של בטני התחתונה, מתקרבות לאט, כמעט בעינוי מתוק, לקצה הכרבולת שלי.
"את בסדר?" היא שואלת, קולה נשמע רחוק מעט, אך עדיין קרוב, נותנת לי רגע מובהק לעצור את זה אם רק ארצה. אך לא רציתי.רק הנהנתי, ראשי נע קלות, פוחדת שכל ניסיון לדבר יהפוך את קולי לבגידה.
אצבעותיה של שירה המשיכו במסען חסר המעצורים. הן החליקו קדימה, שקעו עמוק אל תוך השיער העדין, כמו מוצאות את דרכן בביטחון מוחלט אל המטרה. ואז, הן הגיעו. למקום ההוא שהפך רטוב, לא מזיעת הסאונה הלוהטת, אלא מרטיבות אחרת, חמה, דביקה ומזמינה, שהמקור שלה היה התשוקה הגוברת, כמעט מתפוצצת, בתוכי.
"וואו, ענבל," היא נושפת בהתרגשות, קולה חרוך בכיליון והבנה. "את כל כך רטובה."
אצבעותיה, כמו גששות מיומנות, מצאו את הדגדגן שלי, ובתנועות עדינות וקצביות החלו ללטף אותו. גל של עונג צורב, חד ומחשמל שטף אותי, ואני נאנחתי בקול רם, הראש שלי נשען לאחור, מתמסר לחלוטין לכוח המושך שלה. שתי אצבעותיה של שירה, חמות וחלקות, החליקו פנימה, חודרות לתוכי בעדינות אך בביטחון שלא הותיר מקום לספק. הרגשתי את עצמי נמתחת סביבן, מתרחבת בכיליון, מקבלת אותן עמוק יותר, נאנחת שוב ושוב כשהן נעו בתוכי, קצב קדחתני של הנאה.
חום וזיעה ותשוקה התערבבו יחד, יוצרים ערפל סמיך של רגשות וחושים. העולם סביבי היה מטושטש גם בלי המשקפיים – עיניי עצומות למחצה, נאחזות ברסיסי מציאות, ראשי נע מצד לצד בחוסר שליטה, בהתמכרות מוחלטת לאקסטזה שאני חווה. מעולם לא הרגשתי ככה. מעולם לא נתתי למישהו, בוודאי שלא לאישה, לגעת בי ככה, לחשוף אותי לעונג כזה. וזה... זה היה מדהים. יותר ממדהים. זה היה טרנסצנדנטי.
"שירה," אני לוחשת את שמה, לא רק כשם, אלא כתפילה, כגניחה ארוכה ומתפתלת, כבקשה שתימשך לנצח.
היא מגבירה את הקצב, אצבעותיה נעות מהר יותר בתוכי, חודרות עמוק יותר, בזמן שאגודלה ממשיך לגרות את הדגדגן שלי בתנועות מעגליות, מביאות אותי אל סף תהום.
"זה טוב?" היא שואלת, קולה עמום אך מלא ניצחון, אף שהיא בוודאי ידעה את התשובה מהאופן שבו גופי הגיב, מהאנחות שבוקעות ללא שליטה מגרוני..
"כן," אני פולטת בנשימה כבדה, נשנקת מעונג. "זה... אה... זה..."
לא יכולתי לסיים את המשפט. לא היו לי מילים לתאר את הגאות שהציפה אותי. אצבעותיה מאיצות, והחזיקו אותי חזק. גופי התחיל לרעוד ללא שליטה, רעד פנימי שהתפשט לכל איבר. הרגשתי את זה בונה בתוכי – גל של עונג שמאיים להציף אותי, לשטוף אותי, לקחת אותי אל מקום שמעבר למציאות. זה היה חזק יותר מכל מה שהרגשתי אי פעם, מעבר לכל אורגזמה שהייתה לי עם גבר. זה אחר. זה עמוק יותר, מקיף יותר, נוגע בנימי נפש שלא ידעתי שקיימים, כאילו כל גופי הופך לכלי מוזיקלי שמנגן סימפוניה אדירה ומשכרת של תענוג.
"אני... אני... אה..." אני מגמגמת, חסרת מילים, אבודה בתוך הסערה.
"תני לזה לבוא," שירה לוחשת באוזני, שפתיה נוגעות בעדינות בתנוך הרגיש, קולה חודר עמוק פנימה. "אל תילחמי בזה. תרגישי את זה. הכל."
ואז זה קורה. לא עוד גל בודד, אלא סדרת גלים אינסופית, מתפרצים בעוצמה שאין לה אח ורע, שוטפים אותי, שוברים עליי כאדוות אדירות שמטלטלות כל תא ותא בגופי. אני רועדת, רעד אלים ואובדני, גבי מתקמר בקשת בלתי נשלטת, ראשי נזרק לאחור, ואנחה ארוכה, משוחררת, כמעט יבבה, בוקעת מגרוני. רגע אחד הרגשתי זרם של נוזל חם ועז מתפרץ ממני בחופשיות אדירה, ומיד אחריו תחושה של הלם מוחלט. מה זה? מאיפה זה בא? מבוכה עזה שטפה אותי יחד עם גלי העונג, אבל זה לא נגמר – הגל הראשון רק פותח שער, והזרם ממשיך לצאת, ואני רוכבת עליו, מתמסרת אליו כעלה נידף בסערה, נותנת לו לסחוף אותי אל מעבר לכל גבול מוכר. אצבעותיה של שירה, שעדיין עובדות בי ביד רמה, ממשיכות לגרות אותי, למשוך מגופי את העונג עד תומו המוחלט, עד שהרעידות העזות הופכות לרטט עדין, ואחריהן נשימות כבדות, מלאות עונג וריקנות נפלאה.
לאט לאט, השקט הסמיך של הסאונה מחזיר את העולם למקומו. אני נשענת לאחור, רפויה לגמרי, מרוקנת אך מלאה. ידיה של שירה מלטפות עכשיו את בטני ברכות, בתנועות איטיות ומרגיעות, כמו גלי ים נסוגים אחרי סערה.
"וואו," אני לוחשת לבסוף, המילה היחידה שאני מסוגלת לחשוב עליה.
שירה צוחקת צחוק רך, צחוק שלא חמק מאזניי, צחוק של מנצחת. "כן, וואו," היא מסכימה, קולה חם ומלא בהערצה מזויפת, "היית... מדהימה. פשוט מדהימה. כמו שחשבתי שתהיי."
אני מסתובבת מעט, מנסה לראות את פניה מבעד לראייה המטושטשת שלי, מעבר לערפל של התענוג שעדיין עטף אותי, ומעל המבוכה הצורבת. "אף פעם לא..." אני מתחילה, מהססת, נאבקת למצוא את המילים הנכונות, "אף פעם לא הרגשתי משהו כזה. מעולם."
"באמת?" היא שואלת, וקולה מלא סיפוק גלוי, כמעט מתנשא. "אני שמחה שיכולתי להיות הראשונה שפתחה לך את העיניים. וגם את הברז."
הראשונה. המילה מהדהדת בי, מהדהדת כתהודה עמוקה בנפש, אך כעת היא טעונה במרירות מסוימת. הראשונה אבל לא האחרונה? פתאום אני תוהה מה זה אומר, מה בדיוק קרה פה, מה עוללנו זו לזו, ומה יקרה הלאה. אבל הגוף שלי עדיין רועד מההדים של האורגזמה, והמחשבות שלי עדיין מפוזרות כעלי שלכת בסופה.
שירה מלטפת את שיערי הרטוב מזיעה, מבריחה את המחשבות המבולבלות בביטול. "את בסדר?" היא שואלת ברכות, אך בקולה נשמעת נימה של שעשוע.
"כן," אני עונה, ומופתעת להיווכח שזו האמת, אמת פשוטה וברורה, אך כזו שמעורבת כעת בטעם לוואי. "אני... אני יותר מבסדר."
שירה נאנחת בסיפוק. היא נעמדת מולי, מושיטה לי יד, ואני רועדת קלות כשאני מרגישה את החום שלה עוטף את אצבעותיי. "חתיכת שלולית השארת פה, ענבל," היא לוחשת, קולה מלא בידור ואפילו נימה של עוקצנות קרה. "תזהרי לא להחליק בדרך החוצה."
הלם קל עבר בי, מעורבב עם הדים אחרונים של עונג. המבוכה צרבה, וההתנשאות בקולה של שירה פגעה מעט, כמו צליפה קלה. היא צוחקת שוב, ידיה חובקות אותי חזק, מקרבת אותי אל גופה החם, אך החיבוק נדמה פתאום כמעט כמו אחיזה.
"טוב," היא אומרת, קולה מבטיח ומרגיע, אך גם סמכותי, "כי אחרי שנתקלח... אני חושבת שיש לנו עוד הרבה מאוד לגלות זו על זו. ואני מבטיחה לך, עוד לא ראית כלום."
ליבי צונח ועולה בו-זמנית, טלטלה רגשית אדירה. פחד והתרגשות, בלבול ותשוקה – הכל מתערבב בתוכי לכדי סחרור חושים. אבל דבר אחד היה ברור, ברור כשמש ביום בהיר – אני רוצה את זה. אני רוצה לדעת לאן זה הולך, איזה רבדים נסתרים עוד קיימים. מה עוד שירה יכולה ללמד אותי על גופי, על תשוקותיי. על עצמי. על מי שאני יכולה להיות. ומה המחיר.
"כן," אני אומרת לבסוף, מפתיעה את עצמי בביטחון צרוף שבקולי, למרות חוסר הוודאות החדש. "אני חושבת שיש לנו הרבה מאוד לגלות."