אני לא מהבנות שמושכות תשומת לב. לפחות, ככה אני משתדלת שיהיה. למרות שכבר עברו שנים, אני עדיין לא מסוגלת להשתחרר מהזיכרונות ההם מהטיול השנתי בכיתה ח'. הצחקוקים, הלחישות, המבטים. הדרך שבה הבנים הציצו מבעד לחלון כשהתקלחתי, וכולם צחקו על החזה שלי, על השיער שכבר צמח לי "שם למטה". הייתי הראשונה בכיתה שהתפתחה, ושילמתי על זה מחיר כבד.
שמי ענבל, השנה היא 2003, אני בת 22, סטודנטית לסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב. מתנשאת לגובה מטר שבעים וחמישה, שיער חום ארוך וחלק, עיניים חומות. אני חנונית אמיתית - תמיד יושבת בשורה הראשונה בהרצאות, רושמת כל מילה, חרדה לפספס אפילו פרט קטן. אם תפגשו אותי בקמפוס, תראו בחורה עם משקפיים עבים, תמיד לבושה בבגדים רחבים - חולצות אוברסייז, מכנסיים רפויים, הכל כדי להסתיר את הגוף שלי.
"חבל שאת מסתירה את עצמך ככה," אמא שלי תמיד אומרת. "יש לך גוף יפה, ענבל. את צריכה להיות גאה בו."
אבל איך אפשר להיות גאה במשהו שגרם לי לכל כך הרבה כאב? החזה הגדול שלי, הגוף החטוב שירשתי מאמא שלי - הם לא מקור לגאווה, הם נטל. סיבה להתחבא.
מה שאף אחד לא מבין זה שהחזייה שלי היא כמו כלוב קטן שאני סוחבת איתי כל היום. הברזלים נדחקים לצלעות שלי, הרצועות חופרות בכתפיים ומשאירות סימנים אדומים שלא נעלמים גם בלילה. בקיץ זה עינוי של ממש - הזיעה מצטברת מתחת לבד העבה, והגירוד בלתי נסבל. לפעמים אני חולמת על היום שבו אוכל להרשות לעצמי חזיות במידה שלי שעולות הון, 70D, ולא חזיות יד שניה שאמא שלי השיגה, אלוהים יודע מאיפה. בינתיים, אני לוקחת נשימה עמוקה מדי בוקר כשאני רוכסת את המחוך הזה ויוצאת לעולם.
היום חם במיוחד למרות שרק תחילת מאי. המזגנים באוניברסיטה עובדים בקושי, והספרייה דחוסה ומיוזעת. אני יושבת בפינה האחורית עם ערימת ספרים לקראת המבחן בניהול משאבי אנוש, מנסה להתרכז למרות הזיעה שמטפטפת לי במורד הגב. החולצה הרחבה שלי נדבקת לי לגוף והחזייה מציקה במיוחד היום, הברזלים דוחפים לי את הבשר בכל תזוזה.
כשאני מזיזה את גב החזייה מעט, אני נזכרת באותם ימים נוראיים בתיכון. הבנות, בעיקר הפופולריות, מצאו שיטות מתוחכמות להתעלל בי. אחת האהובות עליהן הייתה למשוך את גב החזייה שלי ולשחרר, כך שהיא הייתה מכה בגב שלי בכוח. לפעמים הן היו פותחות לי את הווים באמצע שיעור, כשהמורה לא הסתכלה. אני זוכרת את הפעם ההיא בשיעור מתמטיקה, כשפתאום הרגשתי את החזייה משתחררת והחזה שלי נפל החוצה. ישבתי משותקת, לא יכולתי לקום באמצע השיעור לסדר, לא יכולתי לזוז בלי שכולם יראו. החזקתי את המרפקים צמודים לגוף שעה שלמה, נאחזת בשולחן בציפורניים עד שהעור האדים. כשהצלצול סוף-סוף נשמע, רצתי לשירותים ובכיתי עד שהתעייפתי. למחרת הגעתי עם שני מחברות צמודות לחזה, כמו שריון.
אני זזה באי-נוחות על הכיסא, מנסה למצוא תנוחה שבה הכאב פחות מורגש, אבל זה בלתי אפשרי. גם אחרי כל השנים האלה, עדיין לא התרגלתי. וגם לא לזיכרונות.
היום חם במיוחד למרות שרק תחילת מאי. המזגנים באוניברסיטה עובדים בקושי, והספרייה דחוסה ומיוזעת. אני יושבת בפינה האחורית עם ערימת ספרים לקראת המבחן בניהול משאבי אנוש, מנסה להתרכז למרות הזיעה שמטפטפת לי במורד הגב. החולצה הרחבה שלי נדבקת לי לגוף. אני מרגישה לא נוח, אבל זה עדיף על האלטרנטיבה.
"סליחה, אפשר לשבת כאן?"
אני מרימה את המבט מהספר. בחורה עומדת מולי, וואו. שיער בלונדיני ארוך ומושלם, עיניים כחולות בוהקות, גוף חטוב בבגד גוף צמוד. היא נראית כמו יצאה מקטלוג של מגזין אופנה. זו הבחורה שכולם מסתובבים אחריה בקמפוס, שכל הראשים מסתובבים כשהיא עוברת במסדרון. היא מחייכת אליי בביטחון שמעולם לא הרגשתי.
"כן, בטח," אני ממלמלת, מזיזה את הספרים שלי לפינה, מתקנת את המשקפיים על אפי בעצבנות.
"תודה," היא אומרת ומתיישבת. "אני שירה. שנה שנייה בפסיכולוגיה."
"ענבל," אני עונה בשקט. "סוציולוגיה."
היא פותחת את התיק שלה ומוציאה מחברת. "חם מוות היום, לא? מתה לקפוץ לבריכה עכשיו."
אני מהנהנת ומנסה לחזור לקרוא, אבל משום מה קשה לי להתעלם ממנה. יש בה משהו מגנטי. היא הוציאה מהתיק שלה כריך ותפוח, ופתאום היא דוחפת לי את התפוח.
"רוצה? יש לי עוד אחד."
אני מופתעת מהמחווה. "אה, תודה."
"הבנתי אותך נכון? את ענבל גולן, נכון?" היא שואלת.
אני מרימה גבה. "כן... איך ידעת?"
"ראיתי אותך בשיעור של פרופסור לוינסון בסמסטר שעבר. שיעור מבוא לסוציולוגיה. אני לקחתי אותו כקורס בחירה."
"וואו," אני מגחכת. "יש לך זיכרון טוב. אני בקושי זוכרת מה למדנו שם."
"בעיקר זכרתי אותך כי התרשמתי מהשאלות שלך בכיתה. תמיד היו לך שאלות חכמות."
אני מרגישה שאני מסמיקה. אף פעם לא חשבתי שמישהו שם לב אליי בכיתה.
"אז מה את עושה חוץ מללמוד?" היא שואלת ומסדרת את שיערה המושלם מאחורי האוזן בתנועה שנראית כאילו יצאה מפרסומת לשמפו.
אני מביטה בה במבוכה, לא מצליחה להבין למה היא בכלל מדברת איתי. בנות כמו שירה - יפות, ביטחון עצמי מטורף, בטח עם חיים חברתיים תוססים - בדרך כלל לא מתקרבות לבנות כמוני. בדרך כלל הן מתעלמות, או גרוע מזה, צוחקות מאחורי הגב. זה מה שלמדתי בשנים הארוכות של בית הספר והתיכון.
"אממ, לא הרבה," אני ממלמלת. "בעיקר לומדת. לפעמים צופה בסדרות."
"איזה סדרות?" היא קופצת בהתלהבות.
"אה, בנות גילמור," אני עונה במבוכה, מופתעת מההתעניינות שלה.
"אלוהים, אני מתה על 'בנות גילמור'!" היא קוראת, קצת יותר מדי בקול. כמה אנשים מסתובבים להסתכל עלינו, או יותר נכון – עליה. "תקשיבי, אני בעונה הרביעית. איזה חתיך ג'ס!"
אני מהנהנת, מרגישה מוזר. יכול להיות שיש לנו באמת משהו משותף? או שהיא סתם מנומסת?
"תגידי, יצא לך ללכת למסיבות?" היא שואלת.
"לא ממש," אני עונה, הפעם בלי מבוכה. זה ברור שבנות כמוני לא הולכות למסיבות. "אני לא... לא כל כך חברותית," אני מוסיפה.
"באמת?" היא מרימה גבה. "לא הייתי מנחשת. את נראית ממש נחמדה."
אני מחייכת חיוך מאולץ. היא בטח סתם מנומסת. אולי יש לה איזה פרויקט בפסיכולוגיה על אנשים מופנמים והיא עושה עליי מחקר שדה.
"תגידי," היא אומרת פתאום. "את מתאמנת בחדר כושר?"
"אממ, לא ממש," אני ממלמלת. חדר כושר זה המקום האחרון שהייתי רוצה להיות בו – מראות בכל מקום, אנשים בבגדים צמודים.
שירה פוערת את עיניה בתדהמה. "לא מאמינה לך. עם גוף כמו שלך? את חייבת להתאמן."
אני מרגישה גל חום עולה מהצוואר אל הפנים. גוף כמו שלי? איך היא בכלל יכולה לראות את הגוף שלי מתחת לשכבות הבד האלה? אני מסתכלת על עצמי - החולצה האוברסייז המרופטת שאני לובשת, המכנסיים הרחבים - זו בדיוק המטרה שלהם, להסתיר. הם פרקטים כמו שקי תפוח אדמה גדולים על הגוף שלי. אני תוהה אם יש לה איזו יכולת ראיית רנטגן, או שאולי היא פשוט אומרת את זה מנימוס.
"אה... זה גנטי, כנראה," אני ממלמלת במבוכה, מנסה להבין איך היא הצליחה לראות מבעד לסחבות שאני לובשת.
"את צריכה לבוא איתי לחדר כושר שליד האוניברסיטה. אני הולכת לשם שלוש פעמים בשבוע. זה ממש עוזר לי להתמודד עם הלחץ של המבחנים."
"אה, אני לא בטוחה..." אני מגמגמת.
"נו, בואי," היא מפצירה בי. "מחר ב-19:00? מה יש לך להפסיד? אני אדאג להכניס אותך"
יש לי הרבה מה להפסיד. את תחושת הביטחון המועטה שיש לי. את היכולת להסתתר. אבל משום מה אני שומעת את עצמי אומרת: "אוקיי, למה לא."
היא מחייכת חיוך רחב. "מעולה! תפגשי אותי בכניסה לחדר כושר. ותביאי בגדי ספורט, כמובן."
"אין לי בגדי ספורט כמו טייץ וכאלה..." אני מסננת מתחת לשפה, בקושי שומעת את עצמי.
"מה אמרת?" היא שואלת, מטה את ראשה.
"אמרתי... שאין לי בגדי ספורט מתאימים," אני אומרת קצת יותר בקול. "רק מכנסי טרנינג רחבים וחולצה גדולה."
"אה, אל תדאגי!" היא קוראת בהתלהבות. "אני אביא לך משהו משלי. אנחנו בערך אותו גודל, לא? רק את קצת יותר גבוהה ממני."
אני לא בטוחה שאנחנו בכלל קרובות לאותו גודל, אבל אני לא רוצה להתווכח. "בסדר, תודה."
כשהיא מסתובבת לרגע לקחת משהו מהתיק שלה, אני מבחינה בגופה הדקיק. החזה שלה קטן ועומד בצורה מושלמת. היא בטח אפילו לא צריכה חזייה, אולי רק איזה גופייה דקיקה שלא מציקה לה. אני מרגישה גל של קנאה. איך היא יכולה לחשוב שאנחנו "בערך אותו גודל"? החזה שלי פי שניים מהשלה, אולי יותר. אפילו המידה הכי גדולה שיש לה בטח לא תכסה חצי ממני. תחושת הבושה והמבוכה מציפה אותי מחדש, ואני כבר יודעת שזו טעות. מחר, אני פשוט אמציא תירוץ ולא אגיע.
ברגע שהיא הולכת, אני מרגישה את הבהלה מתחילה להשתלט עליי. מה עשיתי? איך אני אבוא לחדר כושר? מה אלבש?
אני מביטה בשעון. כבר מאוחר, והספרייה עומדת להיסגר. אני אורזת את הספרים שלי ויוצאת, עדיין מרגישה מבולבלת מהמפגש עם שירה. אין לי זמן להמשיך לחשוב על זה - אני חייבת למהר למשמרת שלי בבית הקפה "אספרסו בר" במרכז העיר.
אני עובדת שם כבר חצי שנה כמלצרית. השכר לא משהו, אבל זה עוזר לכסות את שכר הדירה והוצאות הלימודים. הבעיה היחידה - המדים. בעל הבית, שלומי, מתעקש שכל המלצריות ילבשו את אותה תלבושת: מכנסיים שחורים צמודים וחולצה לבנה מכופתרת בגזרת V עמוק. כבר בראיון העבודה ניסיתי להתווכח איתו על זה. "אין לך משהו פחות... חושפני?" שאלתי בהיסוס. "זה המותג שלנו, מותק," הוא ענה בחיוך שמן. "החולצות האלה מביאות לקוחות."
אני מחליפה בגדים במהירות בחדר העובדים הקטן. חולצת ה-V הלבנה תמיד קטנה עליי. מה שעל בחורות אחרות נראה אלגנטי, עליי נראה כמו חולצה שהכפתורים שלה עומדים להתפוצץ - הבד נמתח על החזה שלי, יוצר מרווחים קטנים בין הכפתורים. המחשוף גם הוא עמוק מדי, חושף יותר ממה שאני מרגישה בנוח איתו. אני תמיד משתדלת לשים סיכת ביטחון בפנים כדי לסגור קצת את המחשוף, אבל שלומי תמיד מעיר לי על זה.
"הלו, יפה שלי," אני שומעת את דניאל, אחד הטבחים, צועק מהמטבח. "בואי תיקחי הזמנה משולחן שמונה, הם מחכים כבר חמש דקות."
אני מנסה להתעלם מהכינוי "יפה שלי" ופונה לשולחן שמונה. שני גברים בחליפות עסקים, נראים כמו עורכי דין אחרי יום עבודה ארוך.
"ערב טוב, ברוכים הבאים לאספרסו בר," אני אומרת בקול המקצועי שלמדתי לאמץ. "מה תרצו להזמין?"
"וואו, איזה שירות," אומר אחד מהם, גבר בשנות השלושים שלו עם זיפים מעוצבים וחיוך שיווקי. "אני אשמח לקבל את ההמלצה שלך..." הוא מסתכל על התג שם שלי, אבל עיניו נעות ישירות למחשוף. "...ענבל."
אני מרגישה את הפנים שלי מתחממות. אני שונאת את המבטים האלה. "הקפוצ'ינו שלנו מצוין," אני ממלמלת.
אז קפוצ'ינו אחד," הוא אומר, עדיין לא מסיר את המבט מהחזה שלי. "עם חלב דל שומן. אני שומר על הגוף, כמו שאת רואה." הוא קורץ.
"זה הכל?" אני שואלת, מנסה להסתיר את חוסר הנוחות שלי.
"למען האמת," הוא מביט בתפריט, "תמליצי לנו על משהו לאכול. מה טעים פה?"
מכיוון שזו פעם ראשונה שמישהו מבקש את דעתי באמת, אני מרגישה מעט יותר בנוח. "הקיש גבינות שלנו מעולה," אני אומרת. "גם הפוקאצ'ה עם השום וזיתים מאוד אהובה על הלקוחות. והקינוחים..."
"נשמע טוב," הוא קוטע אותי. "נקח את הקיש ואת הפוקאצ'ה."
"ואני אקח גם עוגת שוקולד," מוסיף החבר שלו.
"מצוין," אני כותבת את ההזמנה. "אז קפוצ'ינו עם חלב דל שומן, אספרסו כפול, קיש גבינות, פוקאצ'ה ועוגת שוקולד."
"לא נראה לי שאת צריכה להיות חסכנית עם החלב," הגבר הראשון מעיר ומחליף מבט עם חברו. "נראה שיש לך מספיק משלך."
חברו מגחך. "חלב טרי זה הכי בריא, לא?"
אני קופאת במקום, הפנים שלי בוערות מבושה. לרגע אני לא יודעת מה לעשות - לברוח, לצעוק, לקרוא למנהל? אבל אני כבר למדתי שהתגובה הטובה ביותר היא לא להגיב בכלל, להיראות קולית.
"ההזמנה תגיע בקרוב," אני אומרת בקול קפוא והולכת למטבח.
כשאני חוזרת עם ההזמנה כעבור כמה דקות, אני מרגישה משהו לא בסדר. האוויר קר מדי בגלל המזגן, ופתאום אני מבחינה במבט המוזר של אחד הגברים. הוא מסתכל ישירות לכיוון החזה שלי, והפעם עם חיוך גדול יותר.
"המממ, צחקנו קודם על החלב, אבל נראה שהוא באמת רוצה לצאת החוצה," הוא אומר בלחישה מרושעת, מצביע בעדינות לכיוון החזה שלי.
אני מביטה למטה בזעזוע - כפתור אחד נפתח ואחת הפטמות שלי בורחת החוצה מקצה החזייה. החזייה זזה כנראה כשהתכופפתי לקחת את הספלים. לרגע אני קופאת במקום, מרגישה כאילו החדר מסתובב סביבי. אני מניחה את הספלים על השולחן כמעט בחבטה, מסדרת במהירות את החולצה ומסתלקת בלי לומר מילה, מתעלמת מהצחקוקים שאני שומעת מאחור.
אני נכנסת לשירותים, נועלת את הדלת ומביטה במראה, שונאת את מה שאני רואה. הדמעות צורבות בעיניים, אבל אני לא אתן להן לרדת. לא היום. לא בגלל איזה גבר חרמן בחליפה זולה. אני מסדרת את החזייה, סוגרת עוד כפתור בחולצה, למרות שזה גורם לה להימתח עוד יותר באזור הבטן. נושמת עמוק ויוצאת.
שעתיים וחצי נוספות של משמרת לפניי. אחר כך אני אוכל סוף-סוף ללכת הביתה, להסיר את המדים המחורבנים האלה ולהתעטף בחולצת הטריקו הגדולה האהובה עליי. אבל לפני זה, יש לי עוד המון מבטים, המון הערות, והמון פלירטוטים לא רצויים לסבול.
בדרכי הביתה אני נזכרת בהזמנה של שירה...אבל למרות הפחד, יש גם משהו מסקרן בהזמנה שלה. אולי זו הזדמנות. אולי הגיע הזמן שאפסיק להתחבא.
לא, זו טעות. אני לא מוכנה. אבל משום מה, למחרת, אני מוצאת את עצמי הולכת לחדר כושר, סקרנית ומפוחדת באותה המידה.