המונית שהסיעה אותי אל נמל התעופה של בוגוטה הייתה רועשת, חמה ודחוסה, ניגוד מוחלט לחוויה שקדמה לה. בקושי הספקתי לנשום את האוויר הדחוס של בוגוטה לפני שמצאתי את עצמי שוב בשדה התעופה, הפעם בטיסה פנימית קצרה למדיין. ישבתי ליד החלון במטוס הקטן, ובהיתי בנוף ההררי שנפרש מתחתי. גוונים עזים של ירוק כיסו את ההרים הגבוהים, ומדי פעם הבהב כפר קטן, נקודה צבעונית בתוך השפע הפראי. הטיסה, שאורכה היה פחות משעה, הרגישה כמו קפיצה מהירה אל תוך עולם אחר. הרגשתי שהאדמה מתחתיי משתנה, מושכת אותי עמוק יותר ויותר אל הלא נודע. זה היה משחרר. הנחיתה במדיין הייתה רכה יותר, והאוויר שקיבל את פניי היה חם ולח, עטף אותי כמו שמיכה רכה.
הימים הראשונים במדיין עברו במין טשטוש נעים של חושים. ההוסטל, עם קירותיו המקושקשים וריח הלחות הקל, היה מנוקד באנשים מכל קצוות העולם. שמעתי שפות שונות מתערבבות באוויר - אנגלית עם מבטאים זרים, צרפתית, גרמנית, וספרדית שוטפת. ראיתי זוגות צוחקים, חבורות מתכננות טיולים, ויחידים מחוברים לאוזניות. בתוכי, נשארתי קצת מרוחקת. ישבתי בפינה מוארת בלובי, שקועה ביומן שלי, מתבוננת. לא הרגשתי צורך לצלול מיד לתוך המערבולת החברתית. אחרי שנים בצבא, שבהן הייתי צריכה לנהל ולהיות יעילה, ועכשיו בתוך לימודים אינטנסיביים, מצאתי את עצמי פשוט רוצה להיות.
בחוץ, מדיין עצמה הייתה כמו יצור חי ותוסס. צבעים עזים פרצו מכל פינה: ציורי קיר ענקיים על בניינים, דוכני פירות עם פפאיות ומנגו בגוונים זוהרים, נשים בשמלות ססגוניות. המוזיקה הייתה בכל מקום - סלסה ובצ'אטה בקעו מחלונות פתוחים וממוניות חולפות. הסתובבתי לבד, מנסה את הספרדית הקלוקלת שלי בשווקים, מתמקחת על מחיר אבוקדו ומגלה פירות שלא ראיתי מימיי. טעמתי כל מאכל רחוב שהציעו לי - אמפנדס פריכות, ארפאס ממולאות בגבינה. הקפה הקולומביאני היה חזק ומתוק, ממלא אותי באנרגיה לא מוכרת. האנשים היו חייכניים, פתוחים, מוכנים לעזור גם כשלא הבנתי מילה. זו הייתה תחושה שונה לגמרי מהביטחון המנוכר שהרגשתי לעיתים קרובות בחברת בנות, שם תמיד הרגשתי שאני צריכה לשמור על עצמי. דווקא בחברת גברים, על אף המורכבות שלה, מצאתי נחמה מסוימת, אישור חיצוני שהיה לי חסר כל כך.
באחד הערבים, ישבתי בבר קטן צמוד להוסטל, עם בירה קרה ביד. שיר לטיני מהרדיו של המונית שהסיעה אותי מהשדה עוד ניגן לי בראש. לפתע, נשמעו צלילי גיטרה עשירים וקול שירה עמוק ומלודי. הסתובבתי וראיתי אותו. הוא ישב על כיסא עץ פשוט בפינה, גיטרה קלאסית מונחת על ברכיו. בחור חתיך בעל פנים חרושות קמטים קטנים מצחוק סביב עיניו הכהות, שיער שחור גולש וצמה קטנה מאחור. הוא לא היה גבוה במיוחד, אבל הייתה לו נוכחות כובשת, כזו שמילאה את החלל. הוא שר שיר שלא הכרתי, משהו מרגש בספרדית, והקול שלו חדר לכל פינה בחדר.
כשסיים לנגן, הבר התמלא במחיאות כפיים וקריאות התלהבות. הוא חייך, ואז עיניו נחו עליי. הוא ניגש לשולחני, והתיישב ללא הזמנה. "הלו," אמר, קולו נמוך ונעים, האנגלית שלו לא הייתה שוטפת, אבל מספיקה בהחלט כדי שנוכל להבין אחד את השני, גם אם בעזרת שפת גוף ותנועות ידיים. "את אוהבת את המוזיקה?"
"מאוד," עניתי, קצת מופתעת מכך שדיבר אליי ישירות. "זה היה יפהפה."
"תודה לך. אני מתאו." הוא הצמיד את ידו אל ליבו, ואז הושיט לי את כף ידו. "ואת?"
"ענבל," אמרתי, לוחצת את ידו. "מישראל."
"ישראל," הוא הרהר, "רחוק מאוד. מה מביא אותך לקולומביה?"
מצאתי את עצמי מדברת בחופשיות מפתיעה. סיפרתי לו על הטיול אחרי הצבא המאוחר, על לימודיי, על הרצון לראות משהו אחר. הוא הקשיב בסבלנות, עיניו הכהות קבועות בשלי, כאילו כל מילה שלי הייתה חשובה. הרגשתי מובנת, גם אם לא בטוח הבין כל מילה שאמרתי. הרגשתי נוח באופן מוזר, מוגנת כמעט. הוא לא שפט אותי, רק הקשיב. הוא לא ניסה להרשים, רק שיתף.
"מדיין," אמר מתאו לאחר מכן, "היא לא רק מה שאת רואה במדריכים. יש לה סודות. צבעים שאת לא יכולה לדמיין, צלילים שרק הלב שומע." הוא חייך חיוך רחב, חשף שיניים לבנות. "אני יכול להראות לך אותם. להראות לך את קולומביה האמיתית. מה את אומרת?"
הלב שלי דפק בקצב מהיר. הרגשתי תערובת של חשש והתרגשות. זה היה מסוכן, לצאת עם זר כזה. אבל הוא נראה כל כך כנה, כל כך אמיתי. והוא דיבר על "אמת", על "לראות". זה בדיוק מה שבאתי לחפש. "מתי?" שאלתי, והקול שלי יצא מעט חלש משציפיתי.
"מחר," ענה בחיוך. "נתחיל מוקדם. יש לי מקום מיוחד להראות לך."
למחרת בבוקר, כשהשמש כבר עלתה גבוה והאוויר החם התחיל לטפס, פגשתי את מתאו מחוץ להוסטל. הוא לבש ג'ינס קרוע וטי-שירט לבנה, וגיטרה תלויה על גבו. הוא הוביל אותי דרך סמטאות צרות ושווקים תוססים. הריחות היו משכרים - פירות טרופיים, תבלינים חריפים, קפה שחור חזק. הוא סיפר סיפורים על כל פינה, הצביע על ציורי קיר מרהיבים, והציע לי לטעום מאכלים מוזרים וטעימים.
בצהריים, הוא לקח אותי למקום שהיה קצת מחוץ למדיין - לא חוף ים אמיתי, אבל מעין אגם גדול עם רצועת חול קטנה, ששימשה כמעין "חוף" מקומי. הילדים רצו אל המים, והמוזיקה הלטינית בקעה מכל עבר. החום היה עז, והזמנתי את עצמי להיכנס למים. לבשתי את בגד הים השלם שלי, אותו אחד שבחרתי במיוחד כי הוא לא חשף יותר מדי. הרגשתי קצת לא בנוח, עדיין מודעת לעצמי, אבל המים היו מרעננים, והשמש חמימה. מתאו שחה לידי, ואחר כך ישבנו על החול, אוכלים פירות מתוקים שהוא קנה. הוא לא התייחס לבגד הים שלי, רק חייך ודיבר על החיים בקולומביה, על החלומות שלו.
כשחזרנו למדיין לקראת ערב, הייתי מותשת אך מלאה חוויות חדשות. מתאו הבטיח לי עוד. "הלילה, אני רוצה להראות לך עוד צד של מדיין," אמר, עיניו נוצצות. הרגשתי בו את הכוח למשוך אותי, והרצון שלי לחוות, לחיות, היה כל כך חזק. לא היה לי מושג לאן זה יוביל, אבל האמון העיוור שהתחלתי לפתח בו, יחד עם תחושת השחרור הקלה שאפפה אותי, גרמו לי לרצות עוד.