רגע לפני שנתחיל בפרק 5, אני רוצה לשתף אתכם במשהו.
כשסיימתי לכתוב את פרק 4, חשבתי לעצמי שפה זה מסתיים. סיפור מספיק מפותל ודרמטי. הרהרתי ביני לבין עצמי האם להמשיך, אבל החלטתי שלא, שאני אשאיר אתכם עם מספיק חומר למחשבה.
אבל לאחר מכן שוחחתי עם כמה מכם, ששיתפו אותי בתחושותיהם ובציפייה לפרקים הבאים. השתכנעתי שכדאי לי להמשיך בסיפור, ולכן אני כאן, כדי להעניק לכם פרק נוסף ודרמטי.
אז הנה פרק 5, מקווה שתהנו ותקבלו אותו באהבה.
---------------------------------------------------------------------------------
יצאנו מהסאונה, שירה ואני, עדיין מחובקות, צמודות זו לזו. הרגשתי מטושטשת, חסרת אונים, כאילו כל העולם מסביבי הפך למין ערפל חם ונעים. אף אחת מאיתנו לא הייתה לבושה, עדיין לא הרכבתי את המשקפיים, כך שהעולם היה מטושטש ורך. שירה משכה אותי בעדינות, אבל בנחישות, אל המקלחות. האורות היו עמומים, קולות הממים המתיזו מתאים סמוכים נשמעו כמו לחישות רחוקות, כאילו העולם כולו מנסה ללחוש לנו סודות כמוסים. היא הובילה אותי ישירות לתוך תא אחד משותף, סגור על ידי וילון כבד, ושם נבלענו באדים הסמיכים.
"בואי, מותק," אמרה שירה בקולה החם והמבטיח, והסיטה בעדינות את וילון המקלחת הכבד. האדים הסמיכים מילאו את התא הקטן, כמו ענן שבלע אותנו פנימה והפך אותנו לחלק ממנו. המים החמים ניתכו עלינו בזרם עז, עיסו את עורנו העדין והמזיע.
"איזה כיף," נאנחתי, נרפית לחלוטין תחת זרם המים, המתח מתפוגג אט אט מגופי, כאילו הוא נשטף ממני עם כל טיפת מים.
שירה התקרבה אליי עוד יותר, גופה החלק והשזוף נצמד לשלי בטבעיות מעוררת פליאה. היא לקחה סבון ריחני מהדיספנסר, בעל ניחוח פרחים מתוק ועשיר, והחלה למרוח אותו בעדינות על כתפיי, ואז במורד גבי. אצבעותיה היו מיומנות, וכל מגע שלה שלח גל של רעד מתוק במורד עמוד השדרה שלי. גופה החם של שירה הרעיד אותי, אך לא מחום, אלא מסוג אחר של חום, חום עמוק ומוזר.
"תני לי לעזור לך," לחשה שירה, ידה גולשת באיטיות במורד עמוד השדרה שלי, מעסה בעדינות כל חוליה, כאילו מנסה לפרק כל קשר וקשר בגופי. היא המשיכה אל ירכיי, ואז עלתה בחזרה, עוברת מעל הישבן ומגיעה לבטני. ואז היא החלה לסבן את שדיי. אצבעותיה החמות והחלקות עטפו את השד, וליטפו בעדינות רבה את הפטמה שלי, שהתקשתה מיד תחת מגען.
"אווו," נאנחתי שוב, קולי חלש וכמעט נבלע ברעש המים. "זה... זה כל כך נעים."
שירה חייכה, חיוך קטן של סיפוק. "את מרגישה את זה, נכון?" היא לחשה קרוב לאוזני, נשימתה חמה ומתוקה. "זה הגוף שלך שמדבר אלייך. הוא רק רוצה להרגיש טוב."
היא המשיכה לסבן את שדיי, וגרמה לי להרגיש איך כל נקבובית בעורי נפתחת וכל תא מתמלא בהנאה. היא לא מיהרה, נהנתה מהתגובה שלי, מהאנחות הקטנות שפרצו מפי. ואז, היא לקחה את ידי, ובזהירות, אבל בנחישות, הניחה אותה על חזה שלה.
הרגשתי את עורה החלק, השרירי. הפטמה שלה הייתה רכה יותר משלי, אבל עדיין קשה משהו, והדופק שלה הלם מתחת לכף ידי. זה היה מוזר, כמעט אסור, לגעת באישה אחרת ככה. חום עלה לי ללחיים, אבל גם סקרנות עזה. משהו נפתח בי, הבנה חדשה של גוף האישה, של עצמי.
שירה המשיכה לסבן את שדיי, בזמן שידיי נחו על חזה שלה. ואז, ידה השנייה של שירה גלשה באיטיות במורד בטני. היא מצאה את שערות הערווה שלי, ובעדינות, אבל בנחישות, התחילה לסבן גם אותן, מחדירה אצבעות פנימה.
"את מלוכלכת קצת," היא אמרה בצחוק קל, וידה השתלבה בתוך שערות הערווה שלי, מעסה אותן בסבון. חשבתי שהיא מתכוונת שאני באמת מלוכלכת, ועדיין לא קלטתי את הרמז, את המשמעות העמוקה יותר שבדבריה. הייתי תמימה מדי.
"מה?" שאלתי, קולי נשמע נחנק. הנגיעה הייתה אינטימית מדי, חודרנית מדי, ובמקביל – מעוררת באופן בלתי נשלט.
"ששש," לחשה שירה. "את צריכה להיות נקייה לחלוטין. גם שם." היא המשיכה ללטף בעדינות, ואצבעותיה נעו בתנועות מעגליות איטיות וחושניות סביב הדגדגן שלי, והורידה מעט את רטיבות המים והסבון. נאנחתי בעמוק, מתמסרת לתחושה. "ככה," אמרה שירה, "ככה את צריכה להיות. נקייה. חופשייה. מוכנה."
לפתע, שירה ירדה על ברכיה מתחת לזרם המים, מבטה נעוץ בי. עיניה הכחולות הבוחנות שלי הוצפו בערפל, כמו שתי אבני ספיר מלוטשות. היא לא אמרה מילה נוספת, רק חיוך זורם נמרח על פניה כשהיא התחילה ללקק לי תחת המים הזורמים. אצבעותיה חדרו אליי פנימה, לשונה את הדגדגן שלי. גל של עונג צורב שטף אותי שוב, והפעם לא יכולתי לשלוט בקולי. גניחה עמוקה ורועשת נמלטה מפי, נשימה קצרה שנתקעה בגרוני, ואז עוד אחת ועוד אחת.
שירה צחקה, צחוק מתגלגל ורווי ניצחון, קולה מהדהד בחלל הקטן של המקלחת. היא המשיכה, אך לחשה לי בחדות: "שששש...". ה"שששש" שלה לא נועד להרגיע, אלא להזכיר לי איפה אני, ושאסור לי להרעיש. זה היה מתסכל. שוב הגעתי לשיא, רועדת כולי, כשהמים ממשיכים לשטוף אותי, וגופי נרפה תחת מגעה.
ברגע שסיימתי, שירה קמה על רגליה, ובלי מילה נוספת, התקרבה אליי, פניה רטובות ונוצצות ממים. היא הניחה את ידיה על לחיי, ומשכה את פניי בעדינות אבל בנחישות, אל שלה. שפתיה, הרכות והחמות, נפגשו עם שלי. נבהלתי לרגע. נשיקה? מאישה? מעולם לא חשבתי על זה.
אבל ההלם נמוג במהירות. שפתיה היו רכות ומתוקות, ומשהו בנשיקה הזו, משהו שונה מכל נשיקה שהייתה לי אי פעם עם גבר, סחף אותי פנימה. זה היה רך יותר, עדין יותר, ובאותה מידה - עוצמתי וחושני באופן שלא הכרתי. התמסרתי, סוגרת את עיניי, נותנת לשפתיה להוביל. נשימתה החמה על פניי, ריח הסבון והמים המתוקים שהיה ספוג בה, כולם ערבבו אותי לחלוטין. זה היה כמו נשימה עמוקה ראשונה של אוויר צח לאחר שנחנקתי זמן רב.
שירה כיבתה את המים בפתאומיות קלה, ואז, בתנועה חלקה, פתחה את וילון המקלחת. האדים הלוהטים התפזרו לאט, וחשפנו את עצמנו בחזרה לאוויר הקריר יותר של המקלחות. המגבות היו מונחות על ספסל עץ קרוב. התקדמתי בזהירות, קצת בחשש, מרגישה עדיין את הדהוד הנשיקה והנגיעות בגופי.
ואז, כשיצאתי מהתא, שירה הניחה את כף ידה בחוזקה על ישבני. זה הרגיש כמו טפיחה מהירה, סטירה קלילה אך נחרצת, בדיוק כמו ששחקני כדורסל עושים זה לזה על המגרש כשהם מרוצים מביצוע טוב. מבוכה קלה שטפה אותי שוב, וגם בלבול. האם זה... שבח?
"היית ילדה טובה, נכון?" שירה אמרה, קולה רווי סיפוק ושעשוע, עיניה הכחולות נוצצות.
לא הבנתי בדיוק למה היא מתכוונת. ילדה טובה? האם ההתמסרות שלי למגע שלה, היא מה שהפך אותי ל"טובה"? הייתי כל כך שקועה בתחושות שהציפו אותי, וכל כך תמימה, שלא חשבתי יותר מדי. רק הנהנתי קלות, מודה: "כן."
לאחר מכן, יצאנו מהמקלחת, כששירה עוטפת אותי במגבת גדולה ורכה.
בחדר ההלבשה, שהיה ריק כמעט לחלוטין עכשיו, שירה פתחה תיק קטן נוסף. "הכנתי לך משהו מיוחד," היא אמרה בחיוך רחב, ושלפה ממנו חולצת בטן של נייקי, שנראתה קצרה במיוחד, יחד עם מכנסי ג'ינס קצרים עם קרעים. "זה הלוק החדש שלך. לוק של נערת מסיבות אמיתית."
הבטתי בבגדים בהיסוס. הם היו, חושפניים, ובאופן מוזר, נראו עליי קטנים מדי. "אבל... איפה החזייה שלי?" שאלתי, קצת מבוהלת. "אני לא יכולה ללבוש את זה בלי חזייה!"
שירה חייכה, חיוך קטן של סיפוק. "לא צריך חזייה, מותק," היא אמרה, קולה נמוך ומפתה. "את מושלמת בדיוק כמו שאת. בואי נראה." היא קרבה אליי, ובזהירות, אבל בנחישות, הניחה את ידה על החזה שלי. הנגיעה הייתה רכה, אבל בטוחה, ושוב שלחה גל של חום במורד עמוד השדרה שלי. "את צריכה לתת לעולם לראות אותך, ענבל. לתת לו להרגיש אותך."
נרתעתי קלות, אבל המילים שלה עשו את שלהן. הרצון לרצות אותה, לדחוק את הגבולות, היה חזק יותר מהפחד. לבשתי את החולצה, ואז את המכנסיים, שהצליחו איכשהו לעלות עליי, למרות ההתנגדות הראשונית שלי. ואז, הרמתי את ידיי באוויר, מנסה להראות לה את הבעיה בבגדים, וקראתי: "אבל... אם אני ארים את הידיים, רואים לי את כל השדיים!"
שירה הניחה את מבטה על שדיי שנחשפו, חיוך שובב נמתח על שפתיה. היא התקרבה אליי באיטיות, ובעודה מסתכלת לי בעיניים, הושיטה את ידה וליטפה קלות את אחת הפטמות שלי, שהתקשתה מיד. "אז אל תרימי, יפה שלי," לחשה בקול חם וצרוד, ואצבעותיה עברו בעדינות על קו התחתון של שדיי, מגרות ומוסיפות לחום שעלה בי. חיוך רחב ומוסך עלה על פניה, כזה שאינו משאיר מקום לוויכוח.
רק אחרי שהתלבשתי, שירה הושיטה לי את המשקפיים שלי. הרכבתי אותם, והעולם חזר להיות חד וברור, אך ההרגשה הפנימית שלי נותרה מטושטשת ומבולבלת. "חוץ מזה, המשקפיים האלה," היא ליטפה את מסגרת המשקפיים שלי, "את נראית כמו מורה רעה שצריך לחנך."
הכרנתי את ראשי, חום עז שטף את פניי. חשתי תערובת של מבוכה עמוקה וסוג של התרגשות מסוכנת.
כשיצאנו מחדר ההלבשה, שירה הובילה אותי החוצה אל הלילה. רחובות העיר היו שטופים באורות ניאון, והרעש החזק של מוזיקה בוקעת ממועדונים סמוכים חדר את האוויר. "הקוקפיט," קראה שירה בהתלהבות, ומשכה אותי לעבר מבנה אפלולי ורועש.
בתוך הבר, המוזיקה מחצה את האוויר. נורות מהבהבות בצבעי אדום וכחול ריצדו על פני אנשים רוקדים, שהתמזגו לכדי מסה אחת רוחשת. ריח כבד של בירה, זיעה וסיגריות ספג את הבגדים. למרות המשקפיים, עדיין חשתי מוצפת. ראיתי את הדמויות הברורות רוקדות, שותות, ומתמזגות זו בזו, אך עדיין חשתי זרה.
"הנה הם!" שירה צעקה לפתע, קולה כמעט נבלע במוזיקה, ומשכה אותי לעבר שולחן מועדף בפינה חשוכה. אמיר, עידן ויואב ישבו שם, כבר שיכורים למחצה.
"שירה! ענבל!" קרא אמיר בהתלהבות, עיניו הגדולות נצצו בשעשוע. מבטו סרק אותי מלמעלה למטה, מתעכב על חולצת הבטן הקצרה, על המכנסיים שהדגישו את ירכיי. חיוך ערמומי עלה על פניו. "וואו, ענבל, את נראית... אחרת."
עידן ויואב גיחכו והתלחשו ביניהם. "נכון? לגמרי אחרת!" אמר עידן בקול רם.
"אל תהיו מופתעים," שירה צחקה, "ענבל ואני עברנו חוויה רוחנית היום. היא עכשיו אישה משוחררת."
הגברים הזמינו עוד צ'ייסרים. שתיתי, שקועה בתחושת חוסר מנוחה גוברת. הדיבורים הפכו לפתע בוטים יותר, ידיים נחו על גבי, על מותניי. שירה צחקה, מעודדת, משתפת פעולה בפלירטוטים.
"מי רוצה לעשן משהו?" שאל עידן לפתע, ושליף מכיסו שקית קטנה וריחנית. תוך זמן קצר, ג'וינט עבה הודלק והועבר מיד ליד.
"קחי, ענבל," אמיר אמר, מושיט לי את הג'וינט. "זה יהיה לך טוב."
זו הייתה הפעם הראשונה שלי. נרתעתי, היססתי. "אני... אני לא יודעת," מלמלתי. "אף פעם לא..."
שירה התקרבה אליי, פניה רכות ומעודדות, אך עיניה נצצו בשובבות. "נו, מותק," לחשה, קולה עמוק ומלטף. "רק פעם אחת. תנסי. את תראי כמה זה כיף. את סומכת עליי, נכון?"
הבטתי בפניה של שירה, ואז בג'וינט המודלק שעשן דק עלה ממנו. הנחישות שבקולה של שירה והרצון שלי לרצות אותה, לדחוק את הגבולות, היו חזקים יותר מהחשש. לקחתי שאיפה עמוקה. עשן חריף ומריר מילא את ריאותיי, גרם לי להשתעל. אבל אז, אחרי כמה שניות, הרגשתי משהו. תחושה קלה של ריחוף החלה לפעפע בתוכי.
כל פעם שהושטתי יד לקחת את הג'וינט שהסתובב בינינו, חולצת הבטן הקצרה עלתה מעט, ושדיי נחשפו באופן בולט לעין. שירה, שישבה לצידי, התקרבה אליי ולחשה בשקט לאוזני: "היי, מותק, רואים לך. כנסי קצת את הידיים." אבל הקול שלה נשמע רחוק, ועד שהבנתי מה היא אומרת, כבר לא היה אכפת לי. העולם כולו התחיל להפוך למשהו רך ונעים, צחוקים קלים פרצו מפי. המוזיקה ברקע נשמעה עשירה ומהנה יותר. הראש שלי התמלא במחשבות קופצניות ומשעשעות, והרגשתי קלה ואוורירית. כל דאגה נעלמה. הייתי מסטולה לגמרי, וההרגשה הייתה... פשוט מדהימה.
"לחיים!" קרא עידן לפתע, מרים את כוס הבירה שלו. "לחיים לענבל!"
כולם הרימו כוסיות, ואני איתם, צוחקת בהנאה. כל פעם שהרמתי את הכוס, הציצי שלי יצא החוצה. ראיתי את החיוכים על פני הבנים, את העיניים שלהם מתעכבות עליי. הם צחקו, היו מבסוטים, ואני? לי כבר לא היה אכפת. שום דבר לא באמת שינה. הייתי חופשייה, משוחררת, ונהנית מכל רגע.
"טוב, חבר'ה," אמר אמיר לפתע, קם ממקומו. "המוזיקה פה רועשת מדי, אני לא שומע כלום. בואו אליי. הדירה שלי נמצאת ממש מעבר לפינה, נוכל להמשיך את המסיבה שם, באווירה יותר רגועה."
שירה קפצה מיד. "נשמע מעולה!" היא אמרה, ומשכה אותי שקמתי בכבדות אחריה. "בואי, ענבל. הערב רק מתחיל."
הסטטוס המסטול שלי העיב על שיקול דעתי, אך לרגע הבטתי בשעון שעל קיר הבר. השעה הייתה 00:38. "שירה," אמרתי, קולי נשמע זר גם לי. "אני צריכה לחזור. מחר בבוקר יש לי לימודים."
"עזבי אותך עכשיו מזה," אמיר קטע אותי, בטון שהוא חצי צוחק חצי מתעלם. "שטויות. לימודים זה לא בורח. בואי איתנו, יהיה כיף."
שירה תפסה את ידי בחוזקה, גורמת לי לזוז. "נו, ענבל, מותר לך פעם אחת בחיים להשתחרר. זה לילה אחד בלבד. מחר נתמודד עם הכל."
הרגשתי את הלחץ עולה. כל העיניים היו עליי, מחכות לתגובה שלי. ידעתי שהן לא ירפו עד שלא אומר "כן". ההלם שספגתי בערב הזה, מהסאונה, מהנגיעות של שירה במקלחת, מהג'וינט שהתחיל לעבוד, מהבגדים החושפניים, הכל התערבב לכדי עיסה גדולה שחסמה את יכולת החשיבה שלי. הדחף להתנגד נחלש, כמעט נעלם, כשקולה המפתה של שירה המשיך להדהד בראשי.
שירה קרבה אליי, עיניה הכחולות נוצצות באורות העמומים של הבר. "את ילדה טובה, נכון ענבל?" שאלה, קולה נמוך ומפתה.
הנהנתי באיטיות. "כן," אמרתי, קולי חלוש.
"ומה ילדות טובות עושות?" שאלה שירה, מבטה נעוץ בי, חיוך קטן מרחף על שפתיה.
"מה שאומרים להן..." מילמלתי, המילים יצאו מפי כמעט מעצמן, תחת השפעת כל מה שעבר עליי.
שירה חייכה בסיפוק, משכה אותי במותניים והדביקה אותי אליה. "יופי. קדימה, זזים." היא משכה אותי בעדינות אבל בנחישות, אל מחוץ לבר. אל הלילה המפתה והמאיים. לא היה לי כוח להתנגד. הלכתי אחריה, ואחרי הגברים, אל הלא נודע.
----------------
יש עוד פרק אחד ואחרון