אתמול לקראת שקיעה (אזור שעה 19.15 בערך), הסתכלתי מהחלון לכיוון ההרים שנשקפים מהחלון - בכל זאת גר באזור ירושלים, התבוננתי באופק בזמן שהשמש שוקעת, ופתאום קלטתי משהו מצחיק.
בעבר - וכמובן שישנה קבוצת אנשים החושבת כך גם היום, אנשים היו בטוחים ומשוכנעים שהארץ שטוחה. מזה הם הסיקו שכאשר הולכים עוד ועוד ומגיעים לסוף אפשר ליפול.
בעקבות המחשבה הזו נמנעה מאנשים אפשרות מדהימה והיא לנסות ללכת לכיוון האופק - הרי שם הכל מסוכן העולם מסתיים וניתן ליפול.
כך, במקום לראות באופק כתקווה אפשרית למציאת מקום חדש ומרתק, ואולי אף לשוב לאותו מקום שממנו הם יצאו אך הם יגיעו חזרה רק לאחר שיבצעו סיבוב של 360 מעלות כשהחזרה שלהם לאותו מקום גיאוגרפי במצב הזה תהיה איכותית יותר מבחינה רוחנית וערכית - כי הם יחזרו לאחר שהם יכירו את כל סוגי האנשים שבהם יפגשו לאורך הדרך (הארוכה יש לומר). דבר דומה למה שנעשה בסיפור הידוע והמוכר "מסביב לעולם ב-80 יום".
בקיצור, להבנתי, בעבר בחנו את ה"אופק" בחשדנות מאד גדולה, והוא שיקף מעין סכנה מוחשית והזהיר את כל המתקרבים אליו שלא יעזו לעשות זאת, בניגוד לידוע כיום שהאופק הוא רק עדות לאפשרות של האדם לגלות את מה שמוסתר ממנו כיום.
מה העדיפות מבין 2 צורות ההשקפה הללו?! לדעתי ההשקפה השניה - הבוחנת את האופק מתוך מקום של אפשרות לשינוי ומתחושה של תקווה, תמיד תהיה טובה יותר.
האמת, יש לי הרבה תובנות מהמחשבה הזו, והמחשבה הזו תפסה לי הרבה את הלילה האחרון, אבל ברשותכם אני אשאיר את המסקנות הללו לעצמי. כאן, בחרתי רק לחלוק אתכם את החלק המחשבתי ה"בראשיתי", חלק שכולנו יכולים להסכים עליו לכאורה ולחלוק איתכם תובנה חשובה בעיניי וממנה לאפשר מקום ודרור לכל אחד ואחת להסיק כל מסקנה אישית מתבקשת.
אם אהבתם אשמח ללייק ואם תגיבו זה יעשה אותי מאושר. המשך יום מוצלח.