מוחו של גבר

החלטתי לפרסם משהו שכתבתי בעבר ולא פורסם
השבוע התחיל ממש טוב ונגמר מעולה ככה שקיימת סיבה לחגוג.
ישנתי שנ"צ, התעוררתי התארגנתי ולהפתעתי גיליתי שנעלם האוטו (ככה זה שיש אח קטן שרוצה לצאת ולוקח בלי לבקש - אבל מותר לו כי הוא אחי)
בכל אופן שום דבר לא יעצור אותי מלצאת ואפילו יותר טוב ככה אפשר לשתות ולא לדאוג לרישיון בחזרה הביתה.
כהרגלי ב"קודש" הזמנתי מונית ויצאתי.

הגעתי לדאנס בר ולהפתעתי אפילו צעירים לרפואה לא היו שם
הגילאים נעו בין 40-50+. פעם ראשונה שאני מרגיש כ"כ זקן. מזל יש מלצריות (לפחות אפשר להתחיל איתן ותורמות להורדת ממוצע הגיל)
בכל אופן ישבתי לי על הבר, הזמנתי את הוויסקי שלי (הפעם שיבס), נקי צלול ועם קולה בצד.
לגמתי מהמשקה, נהנה מהמוזיקה (לפחות משהו זז פה היום- כל השאר על סף גסיסה),
ואני מתחיל להרגיש לא הכי בנוח. יושב לידי זוג, בעצם לא בדיוק יושב הם מתגפפים להם הזקנים,
וכל חצי דקה הגבר מכניס לי מרפק (ללא כוונה פלילית) בלהט ההתחרמנות שלהם.
אני מבליג אבל אחרי המפרק הרביעי הסעיף כבר עובד לבד, הפיוז נשרף, הנרווים עלו, ואז אני מתחיל להגיב.
מבקש מהבחור לזוז קצת הצידה - ההוא דופק לי מבט של "מה?", "אני מפריע לך?". כאילו כן ידביל. אם לא אז הייתי מעיר לך?
הדבר שהכי יכול לעצבן אותי זה טמטום. אני חושב שמי שאין לו תעודת מינימום IQ המאשרת טיפת שימוש בקופסה השחורה לעיתים רחוקות או לפחות שקיים פוטנציאל לשימוש לא אמור לצאת מהבית ולהתערות בחברה - זה רק יוביל לאסון.

בכל אופן הפעם בחרתי להגיב בעדינות, וההוא לא זז. למזלי אחד החברים שנראה בערך כמו בניין פנה לבחור בבקשה לזוז מאחר והוא מציק לי, (ולבחור שנראה כמו בנין לא אומרים לא), הבחור זז לשמחתנו.

הכנסתי סיגריה לפה ובאתי להדליק, הברמן החדש פונה אליי ומבקש לא לעשן על הבר. הברמן השני מסתכל עליי ומחייך במעין מבט של "מה אני אעשה? מצטער". זהו התעצבנתי - בקשתי חשבון. הברמן פונה אליי ואומר לי לא סיימת את המשקה אולי תישאר עוד קצת.
עניתי לו: "לא תודה, ומה עם החשבון?"
שילמתי טיפ מינימאלי (מהעצבים), למרות שאני טיפר מטורף.
ויצאתי לי למסע הארוך של הערב המטורף הזה.
הלכתי קצת ברגל עם הסיגריה. הגעתי לבר של חבר, ושם בכניסה עמדה דורמנית מדהימה.
עיניים כחולות גדולות בלונדינית תלתלים ארוכים. גוף מדהים.

לא יכולתי להפסיק להסתכל עליה. שאלה אותי אם אני מוזמן (אפילו השומר צחק לאור השאלה).
אמרתי לה שלא ואז היא הבינה (לשם שינוי בלונדינית מבינה) והכניסה אותי.

הפאב מפוצץ, חנוק. אני מרגיש שאין לי טיפת ספייס. וממתי אני צריך ספייס.
כל הזמן אני מעדיף להתחכך, לרקוד ועכשיו פתאום בא לי ספייס. מוזר!!

יושב לי על הבר (פינו מקום מהר לפצוע האנגלי),!!מזמין משקה, אולי הפעם אני אהנה ממנו.
ומרגיש חנוק. עדיין לא עוברת לי התחושה הזאת. הרגשתי שאני צריך לשבת בבר לבד, עם עצמי, להירגע.
היה שבוע מושלם וביציאה אחת אני אהרוס הכול?

קמתי, שילמתי ויצאתי.
עוברים עיר אחרת (משנה מקום משנה מזל).
הולך לבר חדש שנפתח, ברור לי שלא יהיו הרבה אנשים ככה אוכל לשבת לי על הבר וליהנות מהשקט.

תחילה הולך לבית – האוטו כבר חזר, מתניע ונוסע. מגיע לבר, נכנס והפלא ופלא, הבר בעל שיעור אוכלוסיה יחסית גבוה מהצפוי ולהפתעתי אף צעיר ותוסס. והכי הכי חשוב – רק בחורות.
עכשיו אני ממש מאושר – מתאים לי הסידור הזה.
יושב על הבר – מזמין שתייה – לאט לאט הסוטול כבר ירד וצריך למלא מטענים.
יושב לליד אחת הבחורות על הבר ומתחיל לשוחח איתה ואומר לה שמזמן לא ראיתי בר עם מגדר נשי כ"כ גבוה וללא גברים למעט יציאה אחת למסיבת לסביות.
הבחורה עונה לי "ברוך בואך לגן עדן"
חייכתי, והמשכנו בשיחה והתברר לי שזוהי מסיבת רווקות, מצחיק חשבתי לעצמי, מסיבות הרווקים של הח'ברה שלי שטופי זימה ובטוחני שהגבר מביא כרגע מסיבה עם כמה חשפניות שוות ופה הם יושבות בבר ומעבירות את הזמן.
אני מביט סביבי ורואה שעם כל הפוטנציאל הקיים והסיטואציה – ויש להודות שבחורות בסיטואציה של חתונות או מה שקשור אליהם ממש מחפשות גבר (הפנויות כמובן) ואילו שיש להן מחפשות לשדך לנטולות מבניהן. בקיצור המשוואה במקרה הזה נראית כך:
פרבולית רציפה עם אסימפטוטה חיובית שואפת לאינסוף ולימיט בלתי מוגדר כלומר – מצב מצוין.
ממשיך את השיחה עם הבחורה – מצחיק אותה, והנה מצטרפת עוד בחורה לשיחה ועוד אחת.
דופק שם ערב של סטנד אפ – עם כל הקטעים של "זוכרים ש..." והם נקרעות מצחוק.
מזמין צייסרים לכולם – ופה אני ממש קונה אותן. הן חושבות לעצמם שאני כ"כ שמח בשמחתן והם לא מבינות את המטרה – כרגע זה לטשטש אותם שיאהבו אותי יותר ובסוף לאסוף את הגביע.
ממשיכים ליהנות ולצחוק הן כבר סביבי, אחת שואלת מה קרה ואני מספר – ואין כמו לשמוע אנחה של 11 בחורות בבת אחת.
בקיצור אני כבר מריח את הסוף המתוק, מחשב איך אני מסיע את כולם אליי הביתה. (אפילו שזה לא יקרה).
הזמן עובר לו ואני מסתכל על השעון ורואה שכבר ממש מאוחר וצריך לפעול במהירות כי בבוקר כולן הופכות פה לדלעת או לפחות ללכלוכית – ואותה אי אפשר להביא הביתה.
אחת מהן שנצמדה אליי מתחילת הערב נעה לכיוון היציאה ואני אחריה החוצה – לשאוף קצת ניקוטין (אחרי השיחה הארוכה עם הבחורות הגוף סובל מצניחת רמת הניקוטין בדם).
יוצא החוצה – איזה יופי קצת שקט. מדליק סיגריה והיא לידי. מתחילים דבר – ואני עם המזל שלי נופל על ה"כלה" המיועדת. איך מכולם דווקא היא. מין מזל שכזה. ממשיכים לדבר בשביל הנימוס. ועוד שתי בחורות מצטרפות אלינו. ואחרי 5 דק' של שיחה נעימה. מציעות שאצטרף אליהן למקום אחר. האמת כבר ממש מאוחר כבר 4:30 בבוקר ומפה להצטרף זה אומר רק ליהנות.
אני שמח ומרוצה נכנס לבפנים וסוגר חשבון. יוצא החוצה וכל חבורת הבנות ממתינה. שואל אותן לאן ממשיכים. וכצפוי מרפי המניאק תוקף גם פה. "אנחנו הולכות לבית ומצטרפות למסיבת הרווקים של החתן המיוחל- ואתה בא איתנו". מה? דווקא עכשיו? לא אמרנו שנלך להצליף במישהי? (לפחות בראש שלי). אני "מבשל" פה את הבחורות במשך כמה שעות על האש, ועכשיו אני עובר למקום בעל עודף טסטרון שיאכל את מה שבישלתי?

אומר להם שאין סיכוי שאני ממשיך איתן למסיבת רווקים – כאלו היו לי בלי סוף. אחת מהן פונה אלי ומבקשת לפחות שאני אצטרף אליה ללוות אותה עד הדירה ששם המסיבה, אני כבר לא חושב בהיגיון. מה לי וללוות אותך עכשיו? להכין אותך סופית למישהו אחר? וגם אם יצא משהו מזה – לא בא לי כבר.
בקיצור אומר לבחורות שהיה לי נעים ופונה לאחת מהם שחצי ערב זיינה לי את המוח שקוראים לה דיאנה אבל כולם קוראים לה דנה – מעניין לי את התחת – אני אקרא לך כלבה – מה זה משנה העיקר שתבואי שיקראו לך. מבקש ממנה את הטלפון שניפגש בעתיד באופן יזום. הבחורה מחייכת בחיוך טיפשי ואומרת שנפגש ביום חמישי הבא באותו מקום ואז נחליט מה הלאה. ובדרך שואלת בן כמה אני. אני עונה והיא מגיבה - שהיא בת 23. ולפי השאלה כבר לא בא לי לראות אותך שבוע הבא.

לסיכום - כבר אין לי כוח לי לילדות האלה. אני צריך אישה!!! אחת שעברה את ה-25, בעלת שאיפות ולפחות את חלק מהם היא כבר מיישמת. לא צריך ילדה לגדל.
בקיצור יוצא מהפאב נפרד מכולם, מקבל מחמאות בדרך, אחת נוספת באה אליי ומציינת שהיה לה ערב מדהים ושהרבה זמן היא לא יצאה ונהנתה ככה – אני בתגובה נותן לה מכה בטוסיק והיא מחייכת, אולי בפוטנציאל היא סוטה אבל כבר לא אכפת לי. מרגע שאני מתבאס/מתעצבן – אני מחפש את הדרך המהירה ביותר לחלץ מהמקום – זורק רימון עשן, דופק פזצט"א וגלגול ומחלץ לאחור.
נכנס לאוטו ונוסע הביתה, וחושב לעצמי שאין לי כוח ליציאות האלו. לא בא לי לשבת בפאבים ולחפש בחורות וגם לא בדיוק בא לי לפגוש חברים ולשמוע כמה הם "מתקדמים" בחיים (למעט כמה אנשים שחשובים לי), ובטח שלא להתרועע עם ילדות מבולבלות.
אני מתחיל להבין שהזדקנתי – הרעש כבר לא מתאים לי, הצפיפות, החיכוך והיציאות נטולות המטרה.
למרות שלקחים הוסקו מעברי אני יודע שאני לא בדיוק מפנים ומיישם אותם.
ובטוח שמחר בערב אני אצא שוב, אבל לפחות אני לא אתהה מדוע כבר מפריעים לי הדברים שציינתי.
בדרך הביתה לבד, מתבונן בנייד ורואה כמה שיחות שלא נענו. אין לי אפילו כוח לבדוק מי זה אבל הסקרנות הורגת אותי. שמישהי שכבר מזמן לא ראיתי או שמעתי התקשרה. ועם הבאסה של הערב החלטתי למחוק את המספר שלה מהנייד. (חלק מהלקחים מיושמים כנראה)
לפחות מחר יש ים ומטקות. (משחק טוב גם באחת).
ונזכרתי באיזה סיפור עם מוסר השכל – נעשה את זה הפעם בקצרה:
היו היה גוזל ששהה בקן ובערב אחד החל הרעב להציק לו– אמו היונה עפה לה ולא חזרה, והגוזל החל לתהות איך בדיוק משביע את רעבונו. הגוזל החליט שהוא ירד יעוף למטה למרות שהוא לא מצטיין עדיין בטיסות ואז ינסה לעוף חזרה למעלה. הוא נעמד בפאתי הקן והחל לדאות למטה, בדרך קבל מכה בכנף מענף העץ. כשהגיע מטה החל משביע את הרעב, אכל מכל הבא לידו. אכל תולעים בטעם לזניה (סתם בשביל למשוך) בקיצור. כששבע ניסה לעוף חזרה לקן אך לא יכול כי הכנף שקיבלה את המכה מנעה ממנו לטוס למעלה ואף להמריא. בקיצור הגוזל חיכה למטה שאמו תחזור, וזו לא הופיעה.
הגיע הלילה והתחיל להיות כבר לגוזל והחל מטפטף לו גשם, לגוזי היה כבר קר והחל לצייץ: "צויץ צויץ"
אולי מישהו ישמע ויבוא לעזור לו. באה אליו פרה ושאלה " מה קרה גוזי? למה את מצייץ באמצע הלילה?"
הגוזל הסביר לה שהוא ירד מהקן לאכול וכרגע הוא לא יכול לעלות חזרה ומאוד קר לו ויורד עליו גשם אבל הקור זה בעצם מה שהכי מציק לו ובקש את עזרתה של הפרה.
הפרה ריחמה על הגוזל, הסתובבה וחרבנה עליו.
עכשיו לגוזל היה חם אך מסריח, החל לצייץ שוב. בא אליו שושו השועל ושאל אותו "למה אתה מצייץ באמצע הלילה?" אז הגוזל סיפר לשועל מה קרה ושבסוף באה הפרה וחרבנה עליו ועכשיו באמת חם לו אבל מסריח.
השועל הסתכל ימינה ושמאלה וענה לגוזל – אין בעיה אני אעזור לך. לקח את הגוזל לנהר, שטף אותו, ניקה לו טוב טוב מאחורי האוזניים ובלע אותו.
והנה המוסר השכל –
א. לא כל מי שמחרבן עליך שונא אותך ולא כל מי שמוציא אותך מהחרא הוא בהכרח אוהב שלך.
ב. ולקח שיותר רלוונטי – אם אתה בחרא אז כבר עדיף שתשתוק!!!
בקיצור התעוררתי ליום שאחרי הבנתי שלקחים אני מתחיל ליישם כמו זה. שאני עם ילדות סיימתי. ובנוסף החלטתי לשתוק ולחיות עם החרא שאני כבר מכיר, ולהשלים עם העובדה שהזדקנתי.
ה"חרא" שאני נמצא בו- שבגדול הוא לא כ"כ גרוע - הוא שאני כבר לא ילד. ברגע שאני מכיר במצב וסטטוס הזה - החיים מתחילים להראות אחרת. (מריחים את הסוף - נו סתם, אני מתכנן לחיות עוד הרבה)