אבקת פיות

מר עצב מכה בבטני וללא כל אישור הוא מזדחל לו פנימה. הוא מתדפק בין דפנות מהותי שלי ואז בוחר להתיישב לו בלב. שם, הוא פותח את המזוודה הישנה שלו, מדליק סיגריה ונושף ענני מועקה.. לא נעים לי כשהוא שם, הוא יודע בדיוק מה מתחולל לי בפנים, מוציא דפים לבנים ועליהם יצירת חיי ופורט על כל נים ונים באומנות של ממש... וכל תו וצליל קורעים קרעים בנשמתי ומכאיבים.
הוא מכיר אותי היטב.
הוא מנגן, והמנגינה שלו חורטת בי סימנים כמו סכין, וזה שורף.
אני יורדת על ברכיי ומביטה בעיניו בתחינה - "תלך", מנסה למשוך תחתיו את הדפים, הוא לא צריך אותם באמת, עוצם את עיניו ושומט ראשו אחורנית ומנגן בתשוקה ולהט בלי להביט בהם, מתעלם מקיומי כפי שעשה כל כך הרבה פעמים..
כשהייתי ילדה עם קוקיות צהובות ועיניים גדולות ועצובות היה לו קשה יותר. לרוב הוא לא היה עומד בפניי ומחבק אותי ופורץ בבכי. הדמעות שלו היו מרטיבות את החולצה שלי בתכלת של שמים,
כשהיינו נפרדים הייתי מנופפת לו לשלום ביד קטנה ולוחשת "ולא להתראות", אז אמא הייתה שואלת למי אני מדברת... אז המזוודה שלו הייתה די חדשה וחלק מן הדפים היו ריקים מתווים.
כשגדלתי קצת הסברתי לו שאחרי שהוא בא כואבת לי הבטן יומיים ואין לי מנוחה. הוא אמר שהוא מצטער, שהוא יודע שאני סובלת, שהוא קצת מכור ושהוא לא יכול להפסיק.
עם השנים נהיה לו קצת יותר קל. הוא אומר שלא השתניתי הרבה, אני דווקא רואה את סימני הגיל בפניו.
היו תקופות ארוכות של שקט, חשבתי שהוא נסע רחוק מכאן, ואז הוא היה מפתיע אותי. ומכאיב מחדש בנגינה חרישית ומתמשכת...
והערב... הערב הוא התיישב על רצפת הלב שלי, פתח את המזוודה, והתחיל לנגן...