שולטים שבהגדרה לא יורדים לנשלטות שלהן בגלל שזה כביכול לא מתאים להיררכיה מעצבנים אותי. בכלל נמאס לי מהשיוך של אקטים ותנוחות למיקום בהיררכיה. זו לא הזווית שקובעת מי למעלה ומי למטה, זה ההקשר.
לא בטוחים שאתם מסכימים איתי?
קחו סיפור שכל פסיק בו התרחש במציאות ותגידו לי האם זה שישבתי על הפנים שלו הפריע לו איכשהו להפוך אותי לדבר הכי מושפל שקיים.
-
אנחנו בבית על הספה מול הטלוויזיה. הוא מקבל הודעה בטלפון ונודד למסך הקטן לכמה דקות. אני מכורבלת על ברכיו כשהוא אומר שיותר מאוחר היא תקפוץ לביקור אבל זריז כי היא ממהרת.
כשהיא מגיעה זה באמת זריז, אבל אפקטיבי. אני יושבת על הרצפה, הראש שלי פחות או יותר בגובה המיטה. הוא עובר באפקטיביות מרשימה בין הפה שלה לכוס שלה. אני שומעת ומריחה את הנוזלים. אני רואה אותם בחיבור ייצרי מטורף ומאוד אינטנסיבי, חייתי. שניהם יודעים שהזמן קצר והמלאכה מרובה והוא נכנס עמוק ומהר ומשתמש בה לפרוק את כל מה שיש בתוכו. העיניים שלי מהופנטות אליהם. הם מתעלמים מקיומי. הכוס שלי בוכה את עצמו לדעת. אסור לי לגעת בעצמי. אני רוצה לגעת בעצמי.
כשהוא גומר היא כמעט מיד הולכת, אמרה מראש שהיא ממהרת. אני עוד לא מצליחה להסדיר נשימה או לנסח מחשבות כשהוא נשכב על המיטה שלפני רגעים בודדים שימשה אותו לזיין לה את הצורה וקורא לי לשבת על הפנים שלו. אני מתביישת שיגלה עד כמה אני רטובה, אבל הכוס שלי דורשני מאוד בסיטואציה הזו והחרמנות מתגברת על הבושה כשאני פושטת את בגדיי וממקמת את עצמי בזווית המושלמת מעל הפנים שלו, רואה שהזין שלו עדיין מכוסה כולו בה.
רגע לפני שאני מתיישבת הוא טופח לי קלות על הירכיים ועוצר אותי. אני מסתכלת עליו היטב כשהוא מבהיר את החוקים: אני עכשיו יושבת על הפנים שלו ועושה הכל כדי לגמור. מותר לי להפסיק רק אם הוא אומר או אם אני גומרת. כל עוד אני על הפנים שלו אני לא סותמת את הפה. אני חייבת לדבר ולספר על המפגש שלו איתה. לא גמרתי? אסור לי להפסיק. לדבר או לענג את עצמי. ייקח כמה שייקח. יש לו זמן וסבלנות.
בהתחלה אני מספרת בדיוק מה קרה. הפרטים היבשים. מה הוא עשה לה. אחר כך אני מספרת מה ראיתי שקורה לה תוך כדי. ואז אני מספרת על מה קרה לי תוך כדי. בהתחלה אני מתמקדת בעיקר בהיבטים הפיזיולוגיים. רטיבות. חרמנות. רעד. אבל הזמן עובר וכשאני עושה הפסקות ארוכות מדי בדיבור הוא נותן לי ספאנק או שניים שאבין את המסר ואין לי מה לתאר עוד, אז אני מתחילה לתאר גם את מה שעבר לי במח תוך כדי. אני נותנת קול להשפלות שרצו לי בראש. למחשבות המטונפות. למחשבות המקטינות. כשאני מבינה שאני מדברת על האירוע יותר זמן משהוא נמשך במציאות ולא גומרת אני מבינה שאין לי מנוס, אני חייבת לחשוף גם את הפנטזיות הכי מטונפות. אלה שאני מפחדת שיתגשמו.
אני יושבת על הפנים שלו ומתארת לפרטי פרטים את אינספור הפנטזיות שרצו לי בראש תוך כדי שהוא השתמש בה והם התעלמו ממני ואני מרגישה כמו האפס המוחלט כשאני גומרת בקולי קולות. רגע אחר כך אני מחבקת לו את הרגל ומתייפחת בבכי קולני לא פחות.
