החיים בעשור השלישי לא כל כך זוהרים כמו שתיארתי לעצמי. בעצם בתוך תוכי תמיד ידעתי שהרגע הזה יגיע, ותמיד ידעתי לנצור את הרגעים השמחים בחיי. אך היום, בגיל 33, את מבינה מי באמת נשאר איתך לאורך הדרך. מי בחר להישאר, ומי בחר ללכת. מחלקם בחרתי אני להתנתק, ובמקרים אחרים אלו היו הם – אך היום, המרחק הזה מרגיש הרבה יותר כואב.
אני אמנם באמצע תהליך של שינוי מגדרי, אבל כואב לי לדעת שכל החיים שחייתי עם אותם אנשים, באותו זרם, כדי להגיע לאותו היעד לא זורמים לאותו מקום. במקום להמשיך איתם במעלה הנהר, בחרתי ללכת בדרך אחרת לגמרי. בניגוד לכלל, בחרתי להתפתח. במקום להמשיך עם הזרם, בחרתי ללכת נגד כל המוסכמות, לעלות ליבשה ולבחור בעצמי ובהישרדות שלי – בראש ובראשונה.
אבל מה זה בעצם אומר באמת? האם זה שאני בוחרת בעצמי קודם כל, רק גורם לאהבה להתרחק ממני? האם בגיל הזה היא בכלל תגיע? אם תשאלו אותי, אני באמת כבר לא חושבת. לפעמים אני אומרת לעצמי שיש דברים שלא נועדו לכולם. לא כל חלום זוכה להתגשמות, ובהרבה פעמים המציאות מעמידה אותנו מול מראה שמראה שאולי לא הכל מושלם כמו שציירו לנו.
מצד שני, למצוא את עצמך מחוץ למירוץ החיים ודואגת לעצמך קודם כל מאוד מרומם ומקדם אותי אבל האם זה שווה את המחיר?
לראות את כולם מתקדמים ונוטשים אותך בשביל לקדם את עצמם – זה שובר. ושלא תבינו לא נכון, זה לא שאני נגד קידום עצמי, אבל לראות בסוף שכולם מתקדמים ושוכחים אותך בדרך – זה מה שכואב. למצוא את עצמי יום אחרי יום, נאלצת לקבל את הבדידות הזאת שנכפתה עליי.
כל הסובבים אותי בזוגיות, אבל מה איתי? לי לא מגיעה אהבה? לא מגיע לי שמישהו יאהב אותי?
זה כל כך מתיש לרוץ אחר משהו שהוא לא בהישג יד, ממש כמו לנסות לגעת בירח. לראות את כולם בזוגיות, שומרים על קשרים ומתקדמים יחד באותו שלב בחיים, רק מוריד אותי ומותיר אותי בהרגשה מלאה בבדידות. גם לי בא לקבל יחס. אני גם רוצה לקבל הודעת "בוקר טוב", שיתעניינו לגביי, או אפילו סתם לדבר. בא לי לחזור לבית חם שמחכים לי בו, ולדעת שיש לי עוד סיבה להתעורר ליום הבא.
לראות שאני כבר לא חלק מהמעגל החברתי מקשה עליי עוד יותר, וגורם לי לחשוב האם בכלל נותר בי אמון באנשים. הרי לא כולם רעים, אבל כשזה מגיע לזוגיות ולשלבים האלה בחיים – אנשים רוצים להקים משפחה ולחיות את חייהם, ומי שלא מתקדם איתם באותו קצב נחשב לפעמים למעמסה.
פעם באו אליי בטענה: של '' אל תתלונני את בחרת לצאת כטרנסית, אז אל תצפי לא להיות לבד". אז נכון, אמנם בחרתי בדרך שנחשבת בעיני רבים לטאבו ולא כחלק מהזרם הכללי, אבל זה אומר שאני לא רוצה לקבל יחס ואהבה כמו כולם? באמת נראה לכם שבא לי להישאר מאחור כאן, ולראות אתכם שם?
לראות את כולם מהצד מקבלים את כל מה שתמיד רצית וכנראה לעולם לא תחווי – זה כל כך שובר ומרסק. לפעמים אני שואלת את עצמי כמה עוד כוחות נותרו בי אחרי המרדף האינסופי הזה? יש יעד בכלל? יש נקודה בסוף הדרך? כרגע, אני לא חושבת שאי פעם אגיע לסיום המירוץ הזה.
אולי עצם זה שבחרתי בעצמי קודם, יביא לי שלווה בעתיד? אם כן, אז מתי, וכמה זמן עוד נשאר לי? כי כבר באמת נמאס לי לחכות בתחנה הזאת של החיים, לבד.