לאחרונה הבנתי שאני סובלת ממשבר גיל 30.
האמת היא שלא חשבתי שאגיע לכאן. כמו כולם, חשבתי שגם אני אמצא זוגיות, אתאהב, אקים בית ומשפחה כמו כולם. במקום זה, המציאות שלי היא פשוט עוד טיפה בים של חול – משהו קטן, שקוף, ושגרה שמרגישה כמו שממה אינסופית.
האחרונה שנשארה רווקה בכל מעגל חברים שהגעתי אליו בחיי, ולמצוא את עצמי לבד על בסיס יומי.
אף אחד לא שולח הודעה לשאול איך עבר עליי היום או להגיד לילה טוב.
הלילות ארוכים, וגם בקיץ המיטה מרגישה "קרה".
אין מי שיהיה לצידי כשאני צריכה, וכל דבר אני חייבת לעשות בעצמי.
אין חשק בלהכין אוכל הרי גם ככה ארוחות לבד הן כבר דבר שבשגרה,
יציאות או טיולים כבר לא נמצאים על הפרק, כי אני תמיד אהיה הגלגל השלישי.
כשאני חולה – אף אחד לא כאן כדי לעזור. אין מי שיקשיב וישמע אותי.
זה קשה, לחשוב ולראות את כל הסובבים אותי עוקפים אותי במרוץ החיים ואני נשארת מאחור.
כולם "בונים" את התא המשפחתי הקטן שלהם, ואני פה "מתפרקת" לבד.
כמה סבל עוד אצטרך לעבור כדי שמישהו יראה אותי?
אני כועסת, עייפה ומותשת כל הזמן. נמאס לי לחיות במציאות שלא ביקשתי, ולקבל את זה שהבדידות היא הדבר היחיד שעוטף אותי.