תובנות באות בלילה

הלילה רגוע, השקט של אמצע הלילה עוטף אותי.

ופתאום, מתוך חצי שינה, אני מרגישה אותו מתקרב מאחורה.

אני לא פותחת עיניים.

אבל אני מרגישה.

מרגישה אותו נצמד לגב שלי, נשימה חמה נושפת לתוך הצוואר.

הזרוע שלו עוטפת אותי, כף היד שלו מתיישבת לי על הבטן, עולה לחזה, כמו עוגן, כמו תזכורת ,שאני שלו.

הלב שלי מגיב ראשון.

לא הפחד. לא הראש.

הגוף.

האגן שלי מתחיל לזוז.

בלי פקודה. בלי מחשבה.

רק אינסטינקט.

שפשוף עדין של התחת שלי על הזין שלו,

כמעט כאילו אני בודקת אם הוא שם.

אם הוא מרגיש אותי גם שהוא ישן

והוא מרגיש.

כי אני מרגישה אותו מתקשה, דופק לי בגב,

כמו תגובה שבאה לפני המילים.

התחת שלי ממשיך לנוע..

בתנועות קטנות, לחות, חרמניות,

כאילו הכוס שלי מתעורר לפניי.

הוא כבר פועם, רטוב, מבקש אותו.

לא בפה. לא בעיניים.

רק דרך הגוף.

ופתאום, הוא נאנח בשקט.

יד אחת שלו מחליקה למטה,

מרימה את הרגל שלי קצת הצידה,

פותחת אותי בדיוק מספיק.

הוא לוחש לי לתוך השיער:

״תמיד רעבה, הא?״

אני מחייכת.. אני לא באמת צריכה לענות 

הוא יודע.. כבר סיפרתי לו.. אני לעולם לא מתייבשת או מתעייפת .

הוא נכנס בי.

חודר בשקט, בעדינות שלא פוגעת בעומק.

הוא לא מזיין.

הוא נוגע.

הוא ממלא אותי.

כמו בית שחוזרים אליו באמצע הלילה.

בלי רעש. בלי אור.

רק נוכחות.

הידיים שלי לא זזות.

אני רק שם.

הוא דוחף את עצמו הכי רחוק בתוכי,

ואני לוחשת, בלי קול כמעט:

״תישאר ככה... תישאר בתוכי...״

והוא לא עונה.

רק מחזיק אותי חזק יותר,

עד ששנינו נרדמים ככה.

אני מלאה.

הוא שקט.

והחיבור בינינו..

בין רטיבות לשלווה,

מרגיש כמו מהסוג שמי שלא שייך לעולם הזה,

לא יוכל להבין לעולם.

יש חביתה עם פיתה. מהיר, פשוט, ממלא. טעם שעובר מהר, מספק לרגע אבל לא משאיר זיכרון.
ויש תבשיל שהתבשל שעות. כל רכיב בו ספוג בזמן, בשכבות, בסבלנות. הטעם עמוק, מתפתח, לא יוצא מהראש. כזה שאתה אוכל ביס ועוד ביס ולא יכול לעצור

הרבה מחפשים את המהיר. כאן ועכשיו.
וזה עובד להם, וזה בסדר.
אבל כשמנסים לבנות משהו מהיר, בלי להכיר באמת את מי שמולך, בלי לקרוא אותו, זה מרגיש כמו חביתה עם פיתה..ממלא, אבל ריק מעומק.
לעומת מי שיש לו סבלנות בערמות. מי שמבין שלא בנו את רומא ביום אחד, ומוכן לתת לתהליך לקרות. הוא משקיע, הוא יודע שזו דרך, לא קצרה ולא קלה, היא תובענית וממלאת, אבל הסוף שלה שווה הכול.

זה לא קרה בבת אחת. הוא בישל אותי לאט, בסבלנות, שכבה על שכבה, טעם על טעם. וברגע שזה קרה, לא הייתה לי דרך חזרה.
כל מפגש, כל מגע, כל תגובה שלו- הוציאו ממני משהו שלא ידעתי שעוד קיים שם.

אני זוכרת את כל הדרך שלנו. כל הרגעים הקטנים שגרמו לזה להעמיק.

אף אחד לפניו לא הצליח לגעת בנקודות האלה. ידעתי שיש בי צד כזה, מין פינה נסתרת. אף אחד לא ידע לאחוז בה ולשחרר אותה. והוא כן. הוא ידע איפה ללחוץ. והוא הוציא ממני בידיוק את התגובות שהוא רצה.

אני, שתמיד הייתי שקולה, חדה, קרה, מחושבת. פתאום מצאתי את עצמי ...בהלם, הבעיה הייתה שזה לא הפסיק, מיליון פעמים אמרתי לעצמי "נו בחייאת..תסיימי כבר עם השיט הזה" ושעה אחרי מצאתי את עצמי על ארבע עם הזין שלו עמוק בגרון שלי. סעמק.

זה מוציא מאיזון. המוח מתפוצץ מרוב מחשבות. הלב דופק בלי רשות. הגוף נכנע בלי לחשוב. הוא קורא לי "מטורללת" בצחוק, ואני מבינה שזו לא בדיחה.

מה אני אגיד לכם..

דיסוננס פסיכי, אני אוהבת את זה ושונאת את זה, רוצה שזה יפסיק ולא יכולה בלי זה. מתעבת את חוסר האיזון ובו זמנית מתמכרת אליו.

מטורללת בקיצר.

שבת שלום 🖤

כשמכירים ומתחילים את ההיכרות עצמה, יש את ההתלהבות.

אם הדברים מסתדרים כמו שרוצים.. זה מתחיל ברוב הפעמים ממשיכה פיזית, מתחומי עניין משותפים, מכל מה שכל אחד מחשיב כפרמטרים החשובים לו.

זה מרגיש חדש, מסעיר, מבטיח.

אבל לפעמים צד אחד מאוד רוצה. הוא מוצא בצד השני את כל מה שהוא צריך.

מתמסר, משקיע, נותן מעצמו בלי סוף. והצד השני? כנראה לא רואה את אותה תמונה. 

לא חווה את אותו חיבור. הוא לא שם!

ופה מתחילה הבעיה.

הצד שרוצה יותר מרגיש שהוא נאחז, מדמיין עתיד, מתרגש מכל פרט קטן.

אבל אם הצד השני לא שם? נוצר פער.

הפער הזה יכול לייצר חיכוך, פגיעה, ובסוף גם התרחקות.

הרבה פעמים אנחנו חושבים שויסות רגשי הוא מושג ששייך רק לילדים..

משהו שמטפלים בו בגיל צעיר, כשהכעסים מתפרצים בקלות.

אבל האמת היא שויסות רגשי מלווה אותנו בכל גיל. גם מבוגרים, עם כל הניסיון שצברו, לא תמיד יודעים לעצור את עצמם ברגע שהרגש מציף.

כשצד אחד לא מקבל את מה שהוא מצפה לו: קרבה, תשומת לב, מענה רגשי ..הוא עלול לפעול מתוך דחף.

כעס, פגיעה, עצבים, דחייה. לא מתוך כוונה רעה, אלא פשוט כי הוא לא יודע לווסת.

ושהרגש השלילי מופעל? לפעמים עושים דברים שמתחרטים עלייהם.. ממש. פוגעים במישהו סתם. 

וזה בדיוק מה שמפרק לא מעט קשרים. לא חוסר רצון, לא חוסר אהבה.. אלא חוסר יכולת לנהל את הרגש ולתת לו לנהל אותנו.

וזה קשה.

קשה לעצור את עצמך כשהלב שורף.

שלא מקבלים את מה שרוצים.. שהבועה שבנית מתנפצת

קשה לבחור תגובה שקולה כשהגוף רק רוצה לפרוק.

אז בונים סיפור לעצמנו למה זה לא עבד כדי שיכאב פחות.. ומתחילים להאמין לסיפור, גם אם בפנים יודעים את האמת.

אבל בסוף? קשר אמיתי לא נבנה רק מההתלהבות והחיבור הראשוני

הוא נבנה גם מהיכולת לשאת רגשות, לא לוותר לדחפים, ולעשות את הצעד הנוסף שדורש סבלנות.

ולפעמים, הבעיה בכלל לא בויסות. אלא בחוסר ההתאמה. צד אחד כבר רואה עתיד מושלם והצד השני בכלל לא שם.

ואז כשהבועה מתפוצצת, הכאב חד פי כמה.

ברגעים כאלה צריך לעצור, לנשום, ולהבין שלא כל חיבור נועד להחזיק.

לא כל רצון יכול להפוך למציאות.

ואם זה לא מסתדר? כנראה שזה לא היה אמור להיות מלכתחילה.

שבוע טוב 🖤

יש ימים שאני לא רואה אותו.

יומיים, שלושה וזה כבר מורגש. זה לא סתם געגוע, זה פיזי.

הגוף שלי מרגיש את החוסר שלו, כאילו משהו לא מאוזן

וחוזר לאיזון שאנחנו נפגשים..

ואז מגיעים הרגעים הפשוטים. לפעמים אנחנו רק יושבים ורואים סדרה מטופשת, כזאת שלא באמת דורשת תשומת לב.

ועדיין, כל מה שחשוב זה שהוא שם. זה לא משנה אם הוא קרוב אליי או יושב קצת רחוק.

עצם זה שהוא ברדיוס שלי, שאני מרגישה את הנוכחות שלו, זה מספיק

אפילו רק בשיחה, אני נשאבת. אנחנו יושבים, אני זורקת לו שאלות סתמיות, והוא עונה.

כל מילה שלו נבלעת אצלי פנימה. אני לא רק מקשיבה, אני מרגישה אותו כשהוא מדבר.

אין מילה שלא חודרת, שאין לה משקל.

גם אחרי שהשיחה נגמרת, היא לא באמת נגמרת.

המילים שלו נשארות לרוץ בי, אני מחזירה אותן שוב ושוב, מפרקת, מרכיבה מחדש, מנסה להבין מה בדיוק הוא מרגיש, מה עבר לו בראש כשהוא אמר אותן, מה מעסיק לו את המחשבות, על מה זה יושב .

ובין כל זה, אני קולטת כמה אני רוצה לשמח אותו.

לא במחוות גרנדיוזיות ..אלא בדברים הקטנים, באיזה חיוך, במילה נכונה, בהפתעה קטנה שרק הוא יבין אותה..

משהו שבעיקר יראה לו שאני רואה אותו.

וככה, ברגעים הכי פשוטים, אני מבינה את זה חזק וברור..

הוא לא סתם חלק מהחיים שלי..

הוא הפך להיות אחד החשובים בהם.

שבת שלום🖤

בואו נעזוב רגע ימין או שמאל, מי צודק ומי לא.. 

זה לא באמת רלוונטי.

נדבר רגע על דמוקרטיה בלבד... 

ארצות הברית! חח פאקינג ארצות הברית ..

מדינת הדמוקרטיה! מדינה שבא כל אחד יכול להיות מי שהוא.. לדבר על מה שבא לו..להתלבש איך שבא לו, להזדיין עם מי שבא לו.

ובינינו? ישראל ניסתה להיות "מיני ארצות הברית", כי תאכלס? זאת דמוקרטיה אמיתית. ארץ האפשרויות האינסופיות..  ארץ החופש.

במלחמה נתקלנו בזה הכי הרבה, ישראלים שחיים במדינת ישראל.. הביעו את דעתם נגד המדינה ונגד הצבא.. ולא עשו להם כלום! (תשאלו את פוטין מה דעתו על זה.. ומה היה קורה אם זה היה קורה ברוסיה)

אז בן אדם.. שהביע את דעתו! ולא משנה מה היא! קיבל כדור באמצע נאום מטווח של 200 מטר..

דמוקרטיה? זה לא.

אבל בואו נגלוש למקום אפל יותר .. הוא תמך בישראל, הוא ניסה להסביר לעולם כולו.. מה זה לנהל מלחמה עם פאקינג ארגון טרור! עם הרוע הטהור ביותר.. עם אנשים שחטפו אזרחים מהבתים שלהם..ומחזיקים בהם כבר שנתיים שלמות.. ומצא את מותו. נרצח בדם קר בכוונת תחילה.. כי ברור שתכננו את זה לפרטי פרטים.

מה זה אומר לנו עם ישראל היקר? 

שחזרנו אחורה המון שנים לתקופת הנאצים, לאנטישמיות המזעזעת.. בשנת 2025.

שגם אם אתה לא יהודי, אלא רק אחד שלמד וחקר וגיבש דעה, והחליט להיות בעד ישראל.. אתה לא מוגן בשם הדמוקרטיה.. ועזבו לא מוגן.. יותר מפחיד, שיש אנשים כל כך קיצוניים כמו הנאצים.. שמוכנים לשבת בכלא ולרצוח מישהו שבעד ישראל, בקיצור? דמוקרטיה בתחת שלי. 

ומה יקרה עכשיו? חושבים שכל מי שתמך בנו בעבר ימשיך לצעוק את זה בקול? לא. כי ראינו מה זה קיצון .. מה זאת שנאה קיצונית פנאטית.. מה קורה שהשנאה כל כך חזקה שאתה מוכן לרצוח בשמה. 

ותמיד איכשהוא זה מתערבב עם שמה של ישראל.. אז עכשיו זה שרצח.. יצר לנו מציאות חדשה.. מציאות ששוב נרכין את הראש שלנו ונתבייש ביהדות שלנו ונסתיר אותה.. מוכר לכם? כן כן.. מלחמת העולם השנייה. שואה. בשנת 2025

רק אני מבינה שאין מקום בטוח ליהודים בשום מקום? ניראה לי שכולנו הבנו את זה.. ומי שלא? אולי תבינו עכשיו

ואעלק רציתי לנסוע עם הילדים שלי ליורו דיסני בצרפת 🤦‍♀️ סעמק ערס. רק על זה קמתי עצבנית  

בוקר חרא. וזה

יש שלב כזה בקשר שבו הבושה נגמרת.

"נגמרת" במרכאות, כי היא לא באמת נעלמת ברגע אחד, אלא נשחקת לאט, מתקלפת שכבה אחרי שכבה.

זה קורה כשמישהו ראה אותך כבר בכל הצורות שלך.

והוא לא נבהל מזה.

ההפך. לשם הוא כיוון מהרגע הראשון.

זה מה שהוא חיפש, לא את הגרסה המחושבת שלך, לא את התדמית המלוטשת, לא את התסריט המוקפד.

הוא רצה שתפסיקי לחכות, שתפסיקי לצפות, שתפסיקי לחשוב מה "אמור לקרות".

הוא רצה את כולך

הוא שמע את הדברים שלא העזת להגיד בקול רם,

את המחשבות הכי מכוערות, הכי מפחידות, הכי מביכות.

ראה את הגוף שלך בכל מצב, בכל זווית, בלי לייפות ובלי להסתיר.

לא רק את הפוזה הסקסית ,אלא את התנועה הלא מחמיאה, בכל כיוון, בכל רגע.

עם כל מה שחי בך, גם המכוער וגם המבריק.

והוא אהב את הכל.

זה השלב שבו משהו נשבר.. והופך חופשי.

כבר אין צורך ללטש משפטים או לחשב צעדים.

אין מחשבה על איך זה נראה מבחוץ. 

יש פשוט את מי שאת, וזה בידיוק מה שהוא רצה מההתחלה.

זה לא קורה ביום אחד.

זה לוקח זמן, זה דורש אומץ, זה דורש דרך.

אבל כשמגיעים לשם? זה שחרור שאין לו תחליף.

שם מבינים מה זו אינטימיות אמיתית.

שם מבינים מה זה לעבור מסע יחד.

תמיד היה לי קל לייעץ לאחרים.. להגיד "אם תעריך את עצמך, רק אז יעריכו אותך".

זה נשמע כל כך נכון כשאומרים את זה לאחרים. אבל האמת? כשזה נוגע אליי, שם זה תפס אותי.

הייתי בטוחה שאני מעריכה את עצמי.

ואז פתאום..קלטתי שאני ממש לא.

חשבתי שהערכה עצמית זה להראות ביטחון, לדבר חזק, להחזיק ראש מורם.

אבל זה לא. להעריך את עצמי זה דווקא בשקט.

זה לדעת בפנים שאני שווה, גם בלי שמישהו ימחא לי כפיים.

זה להרגיש שלמה עם עצמי, גם אם אף אחד לא רואה.

הרגע שזה היכה בי היה כשקלטתי שאני כל הזמן דואגת לכולם, אבל לעצמי אני לא.

תמיד הייתי זמינה, תמיד הייתי שם למלא צורך, להיות התשובה של מישהו אחר. זה גרם לי להרגיש נחוצה, אולי אפילו אהובה.

אבל כשהתחלתי לדאוג לעצמי? פתאום משהו השתבש.

האנשים סביבי לא קיבלו את זה. הם הסתכלו עליי כאילו השתניתי, כאילו משהו בי התקלקל.

אבל האמת היא שלא השתניתי.. פשוט התחלתי להבין.

זה לא קרה ביום אחד. זה לקח זמן.

לקח זמן לשים לב שברגע שאתה ממלא חלל של מישהו, יש לו אינטרס שתישאר שם. נוח לו.

הוא מראה חיבה, אהדה, כל עוד אתה באותו מקום שמשרת אותו.

אבל כשאתה פתאום דואג לעצמך? משהו משתנה.. והם כבר לא מבינים מה קרה.

בחרתי להקיף את עצמי באנשים שרואים אותי באמת, אבל גם להבין שזה לא תנאי.

כי לא משנה מי יישאר ומי ילך ,אני נשארת עם עצמי. וזה הדבר הכי חשוב.

היום אני מזכירה לעצמי: תדאגי לעצמך.

תעריכי אותך. תזכרי שאת חשובה.

כי בסוף? זה תמיד מתחיל ונגמר בך.

שבת שלום 🖤

בקשר כזה אין מקום להיגיון.
ההיגיון תמיד ינסה להחזיק סדר: להגיד שדבר אמור להגיע עכשיו, שזה הרגע, שזה הזמן.
אין נוסחא. אין סוף ידוע מראש.

כשנכנסים לדינמיקה באמת, לומדים לשחרר את המחשבה שמחפשת הגדרה.
כי ההיגיון אולי מבקש ביטחון, אבל הוא לא מדליק את החושים.
דווקא מה שנלקח, דווקא מה שלא מגיע בזמן, הוא זה שצורב בגוף.

המוח מגיב אחרת לגמרי כשמשהו נקטע.
הוא נכנס לדריכות: הנשימה משתנה, הדופק מתגבר, הגוף דרוך מהחוסר.
העור נהיה רגיש יותר, המבט חד יותר, כל תא ערני פי כמה.
החוסר הופך להיות דלק.

וכשזה מגיע? ההפתעה מתפרצת בעוצמה שאין לה תחליף.
נגיעה פתאומית שחותכת את האוויר, מילה שנזרקת בדיוק כשוויתרת עליה, מבט שחודר ברגע הלא צפוי: כל אלה הופכים הכל לעוצמתי פי כמה.

זה דומה למשחק מקדים שאין לו סוף ברור.
הרגעים מתארכים, המתח נבנה, והגוף נכנס לדריכות.
כל נשימה נעצרת באמצע, כל תנועה מתארכת,
החושים מתחדדים, הלב פועם מהר, אבל אין ידיעה לאן זה מוביל.

דווקא חוסר הוודאות הזה הוא שגורם להרגיש את הכל חזק יותר.
הגוף לומד להקשיב לכל רמז.
כל דבר קטן נדמה כמו גל עצום, כי הוא מתיישב על רעב שכבר בוער.

כשהמגע בסוף כן מגיע? הוא לא עוד מגע.
הוא פיצוץ של כל המתח שנבנה לפניו.
זה לא רק מה שנעשה, אלא הזמן שנשמר, החוסר שהצטבר, המשחק שלא נתן מנוחה.

וככה זה גם בחיים עצמם..
הציפייה הארוכה, החוסר של מה שחשבנו שצריך לקרות, היא שמכינה אותנו לחוויה גדולה יותר.
המתח שלפני- הוא לא פחות חשוב מהשיא. לפעמים הוא עצמו השיא.

בקשר כזה המשחק המקדים הוא לא פרולוג לפני הסצנה, הוא הסצנה עצמה.
כל המרחב הופך למתח מתמשך.
אין סוף ברור, אין "עכשיו זה יקרה".

וכשהוא מבין איך לשחק את המשחק.. כל הקשר נע סביב מניעה, השהייה והענקה.
לא מדובר בעוד אקט, אלא במרחב שלם.
והתוצאה היא התמכרות עמוקה,
לא לעונג הסופי, אלא למסע המתמשך.

בסוף הכול קורה בראש..והוא זה שמצית את הגוף 

תמיד אמרתי לעצמי שאני מחפשת מישהו שהוא יותר ממני.
לא ידעתי להגדיר מה זה בדיוק.
מה זה אומר "יותר"? חזק יותר? חכם יותר?
זה לא היה רק משחק של תכונות.
זה היה משהו אחר..חיפשתי מישהו שיכול באמת להשפיע עליי.

היה קשה למצוא. לי לפחות..
כי אני בעצמי מכירה את התהליכים, מודעת למניעים, מבינה את המשחקים.
המודעות שלי היא "מתנה מקוללת", מצד אחד היא מגינה עליי, מצד שני היא מונעת ממני להתמסר באמת.
אז איתו ההפתעה שלי הייתה עצומה, שהוא מצליח להעביר אותי דרך משהו שאני כבר יודעת, מכירה, מנתחת.. ובכל זאת אני נכנסת אליו ביוזמתי, מתוך בחירה.

אני בוחרת בו.

חשבתי שאני יודעת מה זה שליטה.
קשר, חבלים, ציווים, כל זה היה מוכר לי.
ידעתי לשחק את המשחק, ידעתי לגרום לצד השני לחשוב שהתמסרתי, שבפועל לא הייתי בכלל בכיוון ושלטתי בהכל.

אבל הוא הסתכל עליי אחרת.
לא דרך הגוף, אלא דרך הנקודות הסמויות שלי. הוא הקשיב, בדק, חיכה.
והרגע שבו הוא הבין?  היה הרגע שבו "הפסדתי"

כי הוא לא נתן לי מתנות. הוא לא הציף אותי בעונג.
הוא עשה משהו מסוכן יותר- הוא לקח ממני משהו שהיה חשוב לי מאוד.
לא איזו שטות, אלא משהו שהחזיק אותי מבפנים.
משהו שישב לי על חלקים עמוקים.

גיליתי דרכו את מה שאף אחד לא הכין אותי אליו.. שדווקא שם נולדת השליטה האמיתית.
כשמישהו לוקח ממך לא כי הוא יכול, אלא כי הוא יודע שזה בדיוק המקום שמדליק בך את הצורך, את התלות.

כל ויתור שנכפה עליי הפך אותי רעבה אליו עוד יותר.
מצאתי את עצמי קשורה אליו לא בחבלים, אלא בראש.

וזה עלה שלב אחרי שלב.
כל פעם הוא העמיק עוד טיפה, כאילו בנה לי נתיב התמכרות שלא ניתן לברוח ממנו.
ובסוף הבנתי.. הוא לא רק שולט בי.
הוא מתכנת אותי מבפנים.

הוא לקח אותי בדיוק דרך המקומות שבהם הייתי בטוחה שאני שולטת בעצמי.
הוא מנע,שבר הרגלים, הוא בלבל לי את הציפיות.
והוא עשה את זה לא כדי להכאיב, אלא כדי לעורר בי אבולוציה, להפוך אותי ליותר טובה, ליותר מודעת.

הוא זה שמחבר לי את כל הנקודות והסימני שאלה.

זה עובד ככה על המוח של כולנו:
כל חוסר מייצר חוב דופמיני, וכל חוב כזה יוצר תלות חדשה, רצון עז יותר.

כי ברגע שאת מוותרת על משהו ? את מרגישה שוב.
את טועמת תפוח כאילו זה סוכריה.
את נוגעת כאילו זה מגע ראשון אחרי התנזרות ארוכה.
את מתעוררת לחיים.

זה האבסורד: אנחנו רודפים אחרי שיאים, אחרי "עוד קצת", עד שאנחנו מאבדים תחושה.
והתרופה היחידה? להפסיק. לוותר.
לסבול את הכאב של החוסר.. ולגלות שבתוך הכאב הזה יש עונג מסוג אחר. עונג שלא מחייב עוד, עונג שלא שובר אותך. 

דווקא מה שלא קיבלתי, מה שנמנע ממני, לימד אותי את השיעור העמוק ביותר.

כל שלילה הפכה אותי רעבה, חדה, פתוחה לשינוי.

וככה נבנה סיפור מתמשך.
הוא לא רק זה שלצדו אני נושמת אחרת.
הוא זה שרואה אותי בתהליך, גם כשקשה, גם כשכואב, גם כשאני נבחנת.
הוא זה שמחזיק את החבל שמושך אותי קדימה, אל מעבר למה שחשבתי שאני יכולה להיות.

הוא לא "יותר ממני" במובן שהוא גדול עליי.
הוא יותר ממני במובן שהוא חושף בי חלקים שלא הכרתי, שגורם לי לעבור דרך.
ובסוף? אני מגלה שזה תמיד היה שם.
פשוט הייתי צריכה מישהו שידע איך לפתוח את הדלת.

תודה עלייך 🖤 

לכל אחד יש את המפלט שלו.

המקום שהוא חוזר אליו שוב ושוב כדי לנשום, כדי להרגיש טוב, כדי לברוח מכל הרעשים שבחוץ.

זה יכול להיות מקום פיזי, אדם מסוים או תחושה פנימית שעוטפת אותך.

כשאתה שם, הכול מרגיש שקט יותר, נכון יותר.

פתאום אין עומס, אין מרדף.

אתה יודע ששם יהיה לך טוב, ושוב ושוב אתה מחכה לחזור.

אבל אז מגיעה השאלה ..למה בכלל צריך מפלט?

למה שזה יהיה רק בריחה קטנה באמצע החיים הסוערים?

למה לא יכול להיות ככה רוב הזמן?

למה רוב הזמן אנחנו חייבים להיות מוצפים, ורק לפעמים לגעת בשקט הזה?

המפלט נותן פרספקטיבה.

הוא מראה איך זה יכול להיראות באמת.

וכשזה קורה..שיודעים איך זה מרגיש, כבר לא רוצים שזאת תיהיה רק בריחה קצרה באמצע.

אלא שאלו יהיו החיים עצמם. ככה.