תמיד אמרתי לעצמי שאני מחפשת מישהו שהוא יותר ממני.
לא ידעתי להגדיר מה זה בדיוק.
מה זה אומר "יותר"? חזק יותר? חכם יותר?
זה לא היה רק משחק של תכונות.
זה היה משהו אחר..חיפשתי מישהו שיכול באמת להשפיע עליי.
היה קשה למצוא. לי לפחות..
כי אני בעצמי מכירה את התהליכים, מודעת למניעים, מבינה את המשחקים.
המודעות שלי היא "מתנה מקוללת", מצד אחד היא מגינה עליי, מצד שני היא מונעת ממני להתמסר באמת.
אז איתו ההפתעה שלי הייתה עצומה, שהוא מצליח להעביר אותי דרך משהו שאני כבר יודעת, מכירה, מנתחת.. ובכל זאת אני נכנסת אליו ביוזמתי, מתוך בחירה.
אני בוחרת בו.
חשבתי שאני יודעת מה זה שליטה.
קשר, חבלים, ציווים, כל זה היה מוכר לי.
ידעתי לשחק את המשחק, ידעתי לגרום לצד השני לחשוב שהתמסרתי, שבפועל לא הייתי בכלל בכיוון ושלטתי בהכל.
אבל הוא הסתכל עליי אחרת.
לא דרך הגוף, אלא דרך הנקודות הסמויות שלי. הוא הקשיב, בדק, חיכה.
והרגע שבו הוא הבין? היה הרגע שבו "הפסדתי"
כי הוא לא נתן לי מתנות. הוא לא הציף אותי בעונג.
הוא עשה משהו מסוכן יותר- הוא לקח ממני משהו שהיה חשוב לי מאוד.
לא איזו שטות, אלא משהו שהחזיק אותי מבפנים.
משהו שישב לי על חלקים עמוקים.
גיליתי דרכו את מה שאף אחד לא הכין אותי אליו.. שדווקא שם נולדת השליטה האמיתית.
כשמישהו לוקח ממך לא כי הוא יכול, אלא כי הוא יודע שזה בדיוק המקום שמדליק בך את הצורך, את התלות.
כל ויתור שנכפה עליי הפך אותי רעבה אליו עוד יותר.
מצאתי את עצמי קשורה אליו לא בחבלים, אלא בראש.
וזה עלה שלב אחרי שלב.
כל פעם הוא העמיק עוד טיפה, כאילו בנה לי נתיב התמכרות שלא ניתן לברוח ממנו.
ובסוף הבנתי.. הוא לא רק שולט בי.
הוא מתכנת אותי מבפנים.
הוא לקח אותי בדיוק דרך המקומות שבהם הייתי בטוחה שאני שולטת בעצמי.
הוא מנע,שבר הרגלים, הוא בלבל לי את הציפיות.
והוא עשה את זה לא כדי להכאיב, אלא כדי לעורר בי אבולוציה, להפוך אותי ליותר טובה, ליותר מודעת.
הוא זה שמחבר לי את כל הנקודות והסימני שאלה.
זה עובד ככה על המוח של כולנו:
כל חוסר מייצר חוב דופמיני, וכל חוב כזה יוצר תלות חדשה, רצון עז יותר.
כי ברגע שאת מוותרת על משהו ? את מרגישה שוב.
את טועמת תפוח כאילו זה סוכריה.
את נוגעת כאילו זה מגע ראשון אחרי התנזרות ארוכה.
את מתעוררת לחיים.
זה האבסורד: אנחנו רודפים אחרי שיאים, אחרי "עוד קצת", עד שאנחנו מאבדים תחושה.
והתרופה היחידה? להפסיק. לוותר.
לסבול את הכאב של החוסר.. ולגלות שבתוך הכאב הזה יש עונג מסוג אחר. עונג שלא מחייב עוד, עונג שלא שובר אותך.
דווקא מה שלא קיבלתי, מה שנמנע ממני, לימד אותי את השיעור העמוק ביותר.
כל שלילה הפכה אותי רעבה, חדה, פתוחה לשינוי.
וככה נבנה סיפור מתמשך.
הוא לא רק זה שלצדו אני נושמת אחרת.
הוא זה שרואה אותי בתהליך, גם כשקשה, גם כשכואב, גם כשאני נבחנת.
הוא זה שמחזיק את החבל שמושך אותי קדימה, אל מעבר למה שחשבתי שאני יכולה להיות.
הוא לא "יותר ממני" במובן שהוא גדול עליי.
הוא יותר ממני במובן שהוא חושף בי חלקים שלא הכרתי, שגורם לי לעבור דרך.
ובסוף? אני מגלה שזה תמיד היה שם.
פשוט הייתי צריכה מישהו שידע איך לפתוח את הדלת.
תודה עלייך 🖤