צייד אמיתי לא רץ אחרי הטרף.
אין לו צורך למהר.
הוא נכנס , והאוויר סביבו משתנה.
הצעד כבד, הנשימה עמוקה, והמבט שלו חותך ישר מתחת לעור.
הוא לא מחפש.
מה שצריך להילכד , ירגיש אותו.
והיא מרגישה אותו מיד.
עוד לפני שהראש שלה מספיק לחשוב,
הגוף שלה כבר יודע.
מבט קצר, חיוך קטן שמופיע ונעלם, תנועה חצי מהוססת שמזמינה אותו , ובאותה שנייה בורחת ממנו.
אבל הוא לא ממהר.
הוא נותן לה לרעוד.
נותן לגוף שלה לבגוד בה,
לחשוף את הצורך,להודות בהזדקקות.
המבט שלו זז עליה לאט, נשאר עליה קצת יותר מדי זמן,
מפשיט אותה, חודר לתוך המחשבות הכי מטונפות שלה, הוא רואה את מה שהיא מנסה להסתיר מכולם.
היא רוצה שיתפוס אותה .. אבל לא מיד.לא בקלות.
ציד אמיתי לא נבנה מטרף שנופל בקלות.
הוא דורש טרף חכם, חד, ראוי, כזה שמחזיר מלחמה שקטה, שגורם לצייד להישאר דרוך, רעב, חדור מטרה.
והיא לא מובנת מאליה.
היא רוצה להיכנע , אבל לא להקל עליו.
היא לא נותנת את עצמה בידיים פתוחות.
היא מזיזה מבט, בורחת שני צעדים אחורה,
אבל בכל תנועה שלה היא רק מזמינה אותו עוד יותר להתקרב.
הוא לא צריך אישור.
הוא לא צריך מילה.
הוא מתקרב אליה,
רואה את הרעד בידיים שלה,
רואה איך היא מנסה להחזיק את עצמה , ולא מצליחה.
רואה את המאבק הפנימי שלה,
ויודע ..זה הזמן.
הידיים שלו מגיעות אליה לאט,
נוגעות בסנטר שלה,
יורדות על הצוואר בקו אחד רגוע ובטוח,
מכתיבות קצב אחר, קצב ששובר את כל ההתנגדות שלה.
כשאצבעותיו עוטפות את עורפה,
היא לא נופלת ,היא חיה.
וכשהיא סוף סוף עוצרת, עוצמת עיניים, מרימה פנים אליו זו לא חולשה, זו בחירה.
שאין לה לאן לברוח,
היא נאנחת,
הגוף שלה מתמסר אל המגע כאילו בלי שליטה,
נמסה אליו עוד לפני שהוא באמת נגע בה.
היא משחררת את כל האוויר מהריאות,
נשענת עליו,
מרגישה איך כל חלק בגוף שלה מפסיק להילחם.
היא נכנעת לו.
ותעשה כל מה שידרוש. תתמסר ותציית להכל,
באותו רגע היא הרכוש שלו, חפץ, חור, משחק , בובה עם חוט.. מחכה שישתמש בה , שיכתיב ויחליט עבורה.
והוא ייתן לה בידיוק מה שהיא צריכה, מה שהיא זקוקה לו .
המגע שלו לא אלים.
הוא לא מפחד.
הוא פשוט קובע עובדה:
היא עכשיו שלו.
הוא מרגיש איך הרעד בה מתחיל להירגע.
היא נחה עליו, רגועה, נמסה.
אבל אז, בתוך השקט הזה, היא מרימה עיניים,
עם ניצוץ קטן שהוא כבר מכיר,
חיוך קטן, כמעט בלתי נראה, שמזכיר לו .. שהיא אולי נכנעה הפעם, אבל לא לתמיד.
היא מושכת אותו שוב פנימה בלי מילים.
היא מיישרת אליו מבט שמתחיל שוב את כל הרדיפה מחדש, מתגרה בו בלי מילים.. והוא כבר יודע שהוא נפל בידיוק כמוהה.
היא יודעת איך להדליק אותו, איך להשאיר אותו דרוך, טעון, רעב אליה כל פעם .
כל בחירה שלה להיכנע , היא ניצחון חדש, וכל בריחה קטנה - היא פיתוי חדש לרדוף.
והוא? הוא מבין. זה המשחק שהיא מעניקה לו. זה הקרב שהיא מחייה ביניהם.
ציד אמיתי לא נגמר במכה אחת. הוא קורה שוב ושוב.
והוא, בתור צייד אמיתי, לא מתעייף. הוא לא שבע. הוא לא מפסיק לרדוף. הוא לא מפסיק לקחת.
כל פעם שהיא נכנעת לו.. הוא זוכר: זו לא נפילה. זו בחירה. בחירה להישבר שוב, בחירה להישרף שוב, בחירה להיות שוב ,שלו.
הוא מחייך לעצמו.
חיוך קטן, כמעט אכזרי, כמעט רך,
חיוך שאומר
שסוף סוף הוא מצא את האחת ששווה לו, המאתגרת, הראויה. והוא כל פעם מחדש יגרום לה שוב ושוב.. להיות שלו .