יש משהו ממכר בלדעת שאני הסוד שלו.
לא הבחירה הברורה, לא מה שמתאים לפרוטוקול, לא מה שאפשר להציג לאמא בארוחה משפחתית.
אני מה שמחביאים.
מה ששומרים בלילה, מתחת למסך דלוק, כשאשתו נושמת לידו.
אני ההודעה שנמחקת.
התמונה שנשמרת בתיקייה נעולה.
השם ששמור כאנונימי.
וזה פאקינג מבלבל כמה שזה מדוייק לי.
וזה מחרמן. ממש.
לא רק כי זה אסור - כי זה סוד ,והידיעה שעבורו אני בלתי נשכחת.
אפלה. פרועה. מטונפת.
זו שהוא מת לנעוץ בה שיניים,
אבל לעולם לא יודה בקיומה בקול רם.
והוא?
הוא אומר לי שזה זמני, שזה לא אמיתי,
אבל כל פעם שהוא גונח לי באוזן, כל פעם שהוא כותב לי שהוא לא מצליח להתרכז ..
אני יודעת.
אני לא סטוץ. אני סדק.
משהו שהוא לא מצליח לסגור.
סוף כל יום הוא חוזר אליה, תמיד חוזר.
מנשק בלחי, מתיישב ליד השולחן, מדפדף בטלפון כאילו כלום.
אבל אני יודעת איפה הראש שלו באמת.
הוא אולי לידה, אבל הוא איתי.
כשאני שותקת ,הוא שומע.
כשאני נוגעת בעצמי ,הוא מרגיש.
הוא לא צריך לראות אותי כדי להרגיש את הכאב המתוק של החוסר.
ואני?
אני לא מבקשת יותר.
לא רוצה להיות האישה שלו, רק המחשבה שהוא לא מצליח להעיף.
העקצוץ הזה שלא עובר.
האשמה שמתערבבת עם חשק.
ואולי זה לא קשר.
אולי זו רק סטייה.
בעצם...מה זה משנה איך קוראים לזה?
וזה מפחיד .. באמת מפחיד שהכל יתגלה בטעות, ויהרוס את כל מה שבנה.
אבל גם מפחיד שאיעלם ..ואקח איתי את החלק שבו הוא באמת חי.
אז יש המון שתיקה . מלחמה עצמית.
להיקרע בין הרצון לשמור על מה שיש…
לבין הפחד לאבד את מה שהוא לא ימצא שוב.
מה יותר מפחיד?
שאלה מעניינת .
שבת שלום 🖤