תובנות באות בלילה

יש לנו מקום.

לא פיזי. לא גיאוגרפי.

עולם קטן, סדוק, מתחת לעור, שבו אנחנו קיימים רק שנינו.

שם אני לא אמא. לא נשואה. לא אחראית.

ושם אתה לא מנומס, לא נחמד, ולא מתחשב.

שם אתה נושם אותי כמו רכוש.

ושם אני נופלת אליך כמו טירוף ממכר. 

במקום ההוא, אין שיחות על "איך עבר עליך היום".

יש הוראות. יש עונשים. יש משחקים שאין בהם קהל.

זה עולם בלי מציאות.

בלי חוקים.

רק סצנות שנכתבות על בסיס תחושה:

היום תקשור אותי עד שאשכח איך קוראים לי.

מחר תעשה ממני יצירה. כמו צייר עם מכחול ואני הקנבס.

יש דמויות. תפקידים. ספר אירוטי שאנחנו הסופרים שלו.

אני יודעת מי אתה.

ואתה יודע מי אני.

ושנינו יודעים:

אף אחד אחר לא יוכל לחיות איתנו שם.

לא באמת.

לא לאורך זמן.

אבל כשזה קורה?

כשהעולם האפל שלנו נפתח כמו תסריט שנקבע מראש –

אני סוף־סוף נושמת.

ואתה?

אתה סוף־סוף לא מתאפק.

שבת שלום 🖤