כל החיים שלנו הם תצוגה אחת מתמשכת.
בראיון עבודה אנחנו מוכרים את היכולת, בשיחה עם בן זוג ? את הרגש.
בחברות- את הנאמנות, במכללה- את הפוטנציאל, ובדיון סוער- את האינטליגנציה.
אנחנו אורזים את עצמנו יפה, בוחרים מילים, זוויות, חיוך נכון.
מדגישים חוזקות, מסתירים סדקים.
רק כדי שישקלו "לקנות" אותנו. לאהוב, להעסיק, להאמין, להעריך.
כי בואו נודה באמת: כל החיים אנחנו עובדים בלשווק את עצמנו.
סליחה, לא "עצמנו" -את הגרסה המשופצת, המלוטשת, המזוקקת בקטע מוגזם.
הרי כל הצגה עצמית היא סוג של מכירה.
אנחנו המוצר. תמיד היינו. רק בלי מדבקת מחיר.
ופה בפעם הראשונה, לא ביקשו ממני קורות חיים.
לא שאלו אם אני יודעת לעבוד בצוות או להתמודד עם ריבוי משימות.
רק שאלו אם אני יודעת להיכנע. לשחרר. להתמסר טוטאלית.
פה, אני לא מוכרת את עצמי- אני נמסרת.
חושפת את החולשות.
לא מתרברבת בכמה אני חזקה - אלא כמה אני כמהה להישבר.
בניגוד לכל שוק אחר, לא שואפים לשלמות.
רוצים את מה ששבור, חשוף, אמיתי מהבפנים.
אולי זו הפעם הראשונה שלא הייתי צריכה למכור כלום.
מספיק שהייתי.
ה"אני האמיתית" סוף־סוף יצאה מהקופסה ..קשורה עם סרט.
שבת שלום 🖤
*הושמד*