ההיגיון.
הקול הזה שלעולם לא שותק.
הקול שמנסה לעשות סדר בכל הכאוס,
להדביק תוויות על כל רגש,
למתוח גבול ברור בין מה שנכון למה שלא.
הקול שמוביל אותנו רוב חיינו לקבל החלטות "טובות",
להימנע מלהתפרק, מלקרוס ולהישאר בגבולות ה"ידוע".
לנסות למצוא מהות בכל דבר.
שיהיה לזה שם! שנדע מה זה אומר.
והנה אנחנו.
בתוך העולם הזה. פה.
עולם שההיגיון בו מתפורר ..נעלם, כי מה פה הגיוני בעצם?
עולם שבו אין באמת היגיון, לא בכאב שאנחנו מבקשים,
לא בהשפלה שאנחנו זקוקים לה,
לא בשליטה שאנחנו מוסרים או דורשים לעצמנו.
כי מה הגיוני בלרצות לאבד שליטה כדי להרגיש חזק יותר?
מה הגיוני בלרצות להתכווץ מתחתיו, רק כדי להרגיש שלמה?
מה הגיוני בלבקש להכאיב לך, להשפיל אותך, לקשור אותך ולקרוא לזה עונג?
ובכל זאת.. גם כאן, במקום שבו ההיגיון אמור לקרוס, אנחנו ממשיכים לחפש אותו.
אנחנו מנסחים הסכמים, מציבים חוקים, חוזים, קובעים מילת ביטחון
כאילו אפשר לרסן את השיגעון והטירוף במילים פשוטות.
אנחנו משכנעים את עצמנו שאנחנו בשליטה, שאנחנו מנהלים את הטירוף ה"מבוקר" הזה.
למה?
אולי כי ההיגיון הוא חבל ההצלה האחרון של השפיות שנותרה בנו,
כשהנפש כבר החליטה לשחות עמוק לתוך הלא נודע.
אולי כי גם כשאנחנו צוללים לעומק הכי אפל,
אנחנו צריכים חוט דק שמחזיק אותנו קשורים למציאות.
ואולי, דווקא פה הכוח של הבדס"מ..
ללמד אותנו איך לחיות לרגע בלי היגיון,
להזכיר לנו שחלקים מאיתנו לא נועדו להיות מוסברים, אלא רק מורגשים.
אז...
האם העולם הזה הוא המקום שבו סוף סוף השתקנו את ההיגיון?
או שהוא רק עוד פלטפורמה נוספת בינינו לבין הצורך להבין הכול?