לא משנה איפה אהיה, עם מי, מתי... אתה תמיד תישאר הזיכרון ההוא שיגיע פתאום, בלי הזמנה, ויעלה לי חיוך.
תמיד, פשוט בגלל מי שאתה.
בגלל הבן אדם הזה שידע להכיל אותי כמו שאני, בלי פילטרים, בלי הצגות.
היחיד שהייתי הכי אמיתית לידו.
זה שהיינו רואים סרט מטופש על עולם שבו כולם חייבים להגיד רק את האמת, וצוחקים עד שכואבת הבטן.
זה שאני שמה את הראש על החזה שלך, מרגישה שלא בא לי לזוז. כאילו מצאתי את המקום שלי.
זה שיודע מתי הרגע המדויק לשלוף סוכריית גומי ולשים לי בפה, גם כשאני כבר מרוסקת, על הרצפה, על שש, עם הידיים קשורות מאחורי הגב והברכיים רועדות.
זה שמבין את כל הטמטום שלי וזורם איתו כאילו זאת שיחה חשובה באמת, ברצינות ,שיחת ציניות מדומיינת שאין לה שום משמעות אמיתית.. אבל מבחינתי היא הכי משמעותית.
זה שיודע, באמצע התקף עצבים, פשוט לעצור אותי עם משפט אחד: "דיי, תנשמי רגע... תכף זה יעבור. מחר תקומי ותראי הכל אחרת"
זה שיושב איתי במרפסת אחרי עשר שאכטות יותר מדי, כשהראש שלי כבר נופל לצדדים, ואני מקשקשת שטויות בלי הפסקה.
וכל מה שיש לך להגיד זה "פעם הבאה אני מצלם אותך.אני חייב תיעוד של הדבר הזה"
זה שאני יודעת שתמיד תהיה כנה איתי, גם כשלא תמיד אני אוהב לשמוע את מה שיש לך להגיד.
זה שיגיד לי: "תמיד תגידי את המחשבות שלך, לא משנה מה הן... תמיד."
זה שבדקות האחרונות, כשאני עוד ערומה מתחת לשמיכה, שוכבת עליך, עוצר אותי עם חיבוק אחד חזק, כואב, כזה שאומר בלי מילים "הלוואי ותישארי."
ככה אני אזכור אותך.
והלוואי שככה גם אתה תזכור אותי.
בלי דרמה. בלי הבטחות. רק התחושות. ושלא נפסיק לייצר אותן.
כי זה..זיכרון שישאר איתי לנצח, ותמיד, אבל תמיד, יעלה לי חיוך.
תודה עלייך 🖤