לקח לי זמן, אני מודה.
לקח לי זמן להבין מה זה, איך זה נוגע בי, למה זה מרגש אותי ככה.
האמת? זאת ההתחלה הכי מושלמת שיכולתי לבקש, דווקא כי לא ציפיתי לה.
דווקא כשכבר לא חיפשתי, לא חיכיתי, לא הייתי פתוחה באמת, פתאום נכנסת.
בשקט, לאט, עם מבט מדויק מדי, עם מילה שפגעה בדיוק איפה שכואב.
ונגעת.
בתור אחת שתמיד הלכה עם היגיון
באת וטרפת לי הכל
הראית לי שאין פה שום היגיון, ובמפתיע זה הרגיש הכי נכון..
אני, שתמיד רציתי להיות בשליטה,
מצאתי את עצמי מורידה אותה, בשקט, ומעבירה לך אותה.. כי פשוט זה מה שהרגיש לי מדוייק.
ואני, שכל הזמן הייתי צריכה לדעת מה קורה, לאן זה הולך,
מבינה איתך ששום דבר לא בטוח ושזה בדיוק הקסם.
ומאז.. זה רכבת הרים.
טלטלות, פחדים, חשיפות, רצון לברוח, ואז שוב להימשך אליך, שוב לזחול חזרה, כי אין מקום אחר בעולם שמרגיש ככה. בית.
זה מפחיד
וזה יפחיד גם מחר.. גם מחרתיים ולדעתי תמיד.
אבל בא לי לפחד איתך
וזה לא כי אני חייבת
זה כי אני שלך. לדעתי כבר מהשיחה הראשונה.
ותודה.
תודה שאתה אתה.
תודה שאתה לא מוותר כשאני מתרחקת,
תודה שאתה לא עוצר אותי כשאני נמסה מולך.
תודה על התחלה של מסע,
שאני רק מחכה לראות לאן הוא עוד ייקח אותנו ,
תודה עלייך 🖤