את נותנת.
כי ככה את בנויה.
את מהאנשים שזוכרים , ששולחים הודעה סתם כי התגעגעו, שאומרים בדיוק את מה שצריך ברגע הנכון.
את יודעת לעלות חיוך, לשים לב לפרטים שאחרים לא רואים ואת לא שוכחת.
את עושה את זה מהלב.. אין לך שום אינטרס, אף פעם לא היה, את לא מחפשת תמורה או שיווין
ולפעמים בא לך..שמישהו, מתישהו, יעשה עבורך משהו מיוזמתו.
לא כי רמזת, לא כי ביקשת , כי הוא ראה לבד. כי הוא הבין אותך. כי את חשובה לו
כי הוא שם לב. כי פתאום נהיית מישהי שראוי להתאמץ בשבילה.
אבל לפעמים אין אפילו את המינימום.
ושוב זה שובר. שוב את מתאכזבת. שוב את בולעת את זה בשקט.
שוב זה תופס אותך בבטן. מועקה שזורקת אותך אחורה..
ושוב את אומרת לעצמך, תפסיקי כבר לצפות. פשוט דיי
אבל זה פאקינג בלתי נשלט..
ושוב את מרגישה מובנת מאליה. שקופה.. לא חשובה
ועדיין, את לא משתנה.
כי את לא יודעת אחרת.
כי זו את. ככה את בנויה.
אז את מקצינה. שותקת. נבלעת.
והכי מעצבן..שגם על זה את כועסת על עצמך
כועסת על זה שאת כועסת. או מתאכזבת.
כאילו זה פשע לרצות שמישהו פשוט יהיה שם.. גם בשבילך.