הפחד לא נעלם, הוא פשוט משנה צורה.
הוא לא צורח, הוא לוחש . במקומות הכי שקטים, איפה שהוא יודע בידיוק שנתאמץ לא לשמוע.
הוא מופיע דווקא כשאנחנו נוגעים באמת, לא כשאנחנו מתרחקים ממנה.
יש רגעים שהכל שקט, רק כי אני לא מרשה לרגש לגעת.
הנוכחות הופכת פשוטה, כמעט אוטומטית, כמו תפקוד טכני של גוף שממשיך לנשום גם שלא שואלים אותו אם הוא רוצה
אבל כשהרגש נכנס, אפילו בטיפה, כל המערכת משתנה.
העור נעשה רגיש, התודעה מחפשת דרכי מילוט, והפחד זוחל מתחת לעצמות. כאילו קול פנימי אומר לי: "זה יותר מדי".
הבלבול הוא לא טעות, הוא לא חוסר בהירות, הוא עדות. עדות לזה שמשהו נוגע.
כשאני לא מבינה.. זה סימן שאני כבר לא מצטמצמת להסברים.
וכשאני מרגישה חשופה.. זה סימן שאני לא עוד מאחורי מגננות.
הפחד, הוא הדלת.
להישאר שם, בלי למהר לתשובה, בלי להסיט מבט- זו בחירה.
לא כדי לפתור, אלא כדי לאפשר.
לתת לרגש לבעבע, לתחושת האמת להתרחב, גם כשהיא חסרת מילים.
זו לא גבורה דרמטית. זו גבורה אינטימית.
כזו שאין לה מחיאות כפיים, אבל יש לה עומק שלא ניתן להסביר.
היא שואלת בשקט "מי את, כשאת לא יודעת?"
והיא עונה "אני, מי שבוחרת להרגיש, גם כשזה שובר"
וכשמשהו בתוכי לוחש לי לברוח, ויש בי קול אחר.. שקט יותר- שאומר "תישארי"...
אני בוחרת להישאר.
גם אם זה אומר להיות עירומה מול עצמי.
גם אם זה אומר להרגיש הכול.
אני לא נשארת כי זה קל.
אני נשארת כי דווקא שם, בפנים, כשאני עירומה מהגנות, מגיעה האמת.
הפחד הוא לא האויב. הוא הסף.
והבחירה להישאר, בלי למהר לתשובה, בלי לסגור את הלב, זו מהות הקשר.
לראות, להרגיש, להיחשף.
להתבלבל.
לבכות.
לכאוב.
להתפרק.
ולא לברוח.