בכל סיטואציה בחיים יש לנו מדד מסוים שאנחנו חייבים להקשיב לו.
המדד הזה הוא פשוט : ההרגשה שלנו.
אני תמיד שואלת את עצמי: האם טוב לי רוב הזמן? האם אני שמחה? האם אני מאושרת? או שאולי אני מוצאת את עצמי מתוסכלת, כועסת, עצובה?
יש לי בראש סוג של מאזניים דמיוניים.
אני שמה בהם את החוויות שלי, את התחושות, את הימים שעברו. שוקלת את מה שהיה טוב מול מה שהיה רע.
זה כלי פשוט אבל עוצמתי, כי הוא מראה לי תמונה אמיתית על המקום שבו אני נמצאת.
לפעמים אני הולכת אחורה, יושבת עם עצמי וחושבת על פרק זמן מסוים שעבר.
ושואלת..מה אני זוכרת יותר? את הרגעים הטובים או את הרעים? מה עלה לי יותר ביום יום , שמחה או כעס, שלווה או תסכול?
בסופו של דבר, המדד הזה והמסקנות שאני מסיקה ממנו הם אלו שמתחילים את תהליך הבחירה שמוביל לשינוי או להישארות.
עצם זה שאני בכלל מתחילה לחשוב עליו, להרגיש שיש לי צורך לשקול מחדש, זה כבר סימן שמשהו זז בתוכי.
וכשאני באמת יושבת עם עצמי, עם המחשבות הכי עמוקות שלי, אני לא יכולה לשקר לעצמי. אני לא יכולה לתרץ, לא יכולה להתכחש למה שאני מרגישה. כי זאת אני מול עצמי.
נכון, אנחנו הכי הרבה שופטים את עצמנו, אבל בסוף המחשבות הן שלנו.
אין קהל, אין מישהו מבחוץ שיגיד בעד או נגד. זה רק אני עם עצמי. ושם, בתוך השקט הזה, נמצאת האמת.
ולכן אסור להתעלם מהמדד הזה. כן לעצור, כן לחשוב, כן לשבת עם עצמי. כי זה הכלי הכי חזק שיש לנו: ההקשבה הפנימית, הידיעה שלא משנה כמה ננסה לעגל פינות, מול עצמנו אנחנו תמיד נדע את האמת.
השינוי באמת מתחיל כשאנחנו מפסיקים להתעלם מההרגשה שלנו