לא התרגשתי מכלום בערך מגיל 20. אחרי צבא טיילתי עם חברה מהפלוגה לדרום קוריאה, אז בזמנו, זו היתה מדינת החלומות שלי. שמעתי מוזיקה צפיתי בסרטים וסדרות! עברתי לירושלים בכדי ללמוד באופן מקצועי את השפה.
אבל בטיול לארץ חלומותיי הריגוש לא הגיע לרמה שלה חיכיתי. ומעבר לזה, כשטיילנו שם בלונה פארק הייתי בדאון רציני. הרגשתי שאני לא מצליחה להתרגש. הסצנה חקוקה במוחי בבהירות- אני וחברתי, בארץ זרה ומוזרה שאני ככ אוהבת, בפאקינג לונה פארק- מגרש משחקים. ואני לא מרוגשת. אפילו לא טיפה. זה לא המגרש שלי, ואין לי כוח להעמיד פנים שכן.
זו היתה הפעם הראשונה שנדלקה לי נורה אדומה על חוויית הרגש שלי- מקולקלת? צריך לחזק מגעים? להחליף סוללה?
4 שנים אחרי זה אני מבינה שזו נטייה לדיכאון, המוח לא מפיק מספיק דופמין וגם סופג אותו מהר מדיי. ממש כמו אחיותיי וסבים שלי משני הצדדים, תודה גנטיקה :)
היום. 7 שנים אחרי הטיול לדרום קוריאה מצאתי מגרש משחקים חדש. אני מרגישה בו בבית. בית מלא ממתקים כך שלא צריכה ללכת לחפש בבתים של חברים. כשאני במגרש אני מלאה, הצרכים שלי נענים, הגוף שלי רפוי והמוח? כמו ים שקט, רגוע. סוף סוף לא מנתח עד אין סוף, מנתח מנתח מנתח מה קרה מה יקרה מה עלול לקרות מה כמעט קרה?
ששששששששש
כלום. את כלום. את מוגנת עכשיו. הגעת הביתה.
מצאתי מגרש חדש לשחק בו ולהיות שוב ילדה
אחרי 7 שנים או יותר שלא ידעתי כמה כיף לשחק.
