לא היה לי זמן להיות ילדה.
על פניו, נראה היה שהיתה לי ילדות דיי נורמטיבית.
הורים שלא התגרשו, עובדים, שלוש אחיות, גרים באותו בית גדול עם סבא וסבתא. אחלה גדוד. שתיי חברות הכי טובות וחיי חברה דיי מצומצמים אך איכותיים עד התיכון. שם כבר הפכתי לעוף מוזר. אבל גם שם היה דיי כיף!
אז איפה הבעיה?
"את כזו בוגרת לגילך"
איזה יופי. כבר בגיל 6 הייתי בוגרת לגילי, וגם בגיל 9 ו12. שלא לדבר על גילאי ההתבגרות, לא חצי ולא רבע של מרד נעורים. לא נגעתי באלכוהול. לא יצאתי עד מאוחר אף פעם. סמים? עם אבא שוטר? אין סיכוי, פחד אלוהים. לא נוגעת בחרא הזה.
תמיד לוקחת החלטות שכוללות את כל משתתפי הסיטואציה ואת הניתוח הרגשי שביצעתי על כולם.
"את אדם רגיש מאוד, יש על זה ספר, קחי תקראי"
אוקיי ו?
איך חיים עם הקללה הזאת?
הלב שלי עסוק בלדאוג להורים שלי מגיל שבו כל מה שאמור לעניין אותך זה למה לנופר יש קלמר חדש ולך לא.
להקשיב לשיחות שלהם על כסף וחשבונות, על חוג של איזו אחות צריך לוותר והאם הנסיעה לאילת בקיץ באה בחשבון?
לראות אותם מגיעים מהעבודה כועסים ועייפים, היו תקופות שלא ראיתי אותם אוהבים, רק מתפקדים על אוטומט מכוח האנרציה. ראיתי את אמא עצובה כל כך הרבה פעמים. "בעיה שלכם שעשיתם ארבע. יכולתם להפסיק אחרי שתיים"
פעם אחת כשממש כעסתי עליהם, נפלט לי.
הדבר האחרון שרציתי להיות בשבילם הוא עוד נטל, אז התבגרתי. אל תתעסקו בי הורים אהובים שלי. תנצלו את האנרגיה שנותרה בכם לדברים חשובים יותר, אני אהיה בסדר! תראו אני מצטיינת בלימודים, מעשירה את התחביבים שלי (שלא מצריכים מכם להוציא כסף) יש לי חברים. יש לי גם תיקיית פורנו שלמה שמעסיקה אותי כל אחר הצהריים, זו הסיבה שאתם לא שומעים ממני עד הערב. כזו בוגרת לגילי, אלופה שאני!
אף פעם לא באמת הייתי ילדה. לא הצלחתי להפריד את המחשבות מהיום יום הגרוע של ההורים שלי- אליי.
אני רוצה להיות קצת ילדה
לחשוב על סוסי פוני וסרטים בקולנוע וחופשה בבריכה עם מצופים
