מילים, בעיקר.

(כן, אני עדיין קיימת. ומסתבר שעוד זוכרת את הססמא לאתר.)

אתם יודעים מה מיוחד?

לשמוע את שני הגברים שלך פורצים בצחוק מתגלגל אחד עם השני, כשאת במקלחת.

אחרי שהם זיינו לך את הצורה, והחליטו לשתף פעולה ולגרום לך לגמור חמש פעמים.

שלוש מהן ברצף.

מיוחד לאללה.

הגעתי למצב שבו חוויות חדשות משתיקות אותי.

במקום לפתוח את הפה ולספר ולחלוק אני מתכנסת, כל כך עמוק עד שאתמול בקושי הצלחתי לצאת.

אז הנה, שיהיה תיעוד.

דבר שרציתי הרבה זמן (אך גם חששתי ממנו) ומעולם לא עשיתי, ובשלב מסויים כבר חשבתי שלא יקרה, קרה.

וזה היה מוזר, ונעים, והרגשתי בטוחה. נראה לי שיהיה בטוח למדי לומר שכל התחושות המשונות שלי אחר כך הן בגללי ולא בגללו.

אבל עדיין מוזר. ועדיין מתכנסת פנימה עמוק עמוק במקום לזקוף את הגב ולהיות.

מוזר.

איזה מוזר זה להסתובב פה שוב. 

השעה חמש תגיע ותחלוף. דבר לא יקרה. ואני לא אוכל לחשוב על שום דבר אחר, 

כי יכולתי,

וקפאתי,

וסירבתי.

את זה שרציתי לרפא הפכתי לחולה יותר. נפלתי אל תוך ימים שחורים. לא משנה כמה שמש יש בחוץ.

מקרה אבוד.

ויכול מאוד להיות שהתפקיד שלך היה לגרום לי לבכות שוב. להיות מסוגלת לבכות שוב.

אני שונאת לבכות, אני לא בוכה; כבר שנים, שנים, שנים. לא. בוכה. אבל לפעמים צריך, ובכיתי עליך - בגללך - יותר משבכיתי על גברים, דברים, ובאופן כללי אחרים רבים מאוד. ביחד.

ואולי עכשיו אבכה שוב בכלל בלי קשר, או עם קשר קלוש, כי כואב לי ואולי עכשיו אני באמת יכולה.

מתנה כואבת, אבל בכל זאת מתנה.

הלוואי ויכולנו. הלוואי.

אולי?

(לא, באמת, בלי קשר לשליטה.)

בתוך חיבוק של אחד, בוכה על אחר ולא מסוגלת להפסיק.

לא. מסוגלת. להפסיק. 

יודעת שאיפשהו, סביר להניח שגם הוא בוכה עלי, אבל לבד.

והמחבק לא יכול לעשות דבר, מלבד לחבק, ולהתחיל להירדם, ואולי אפילו לא להבין בכלל.

לא מסוגלת להפסיק לבכות. 

לא בכיתי שלוש שנים. לא בכיתי ככה לפחות שלוש שנים.

לא מסוגלת להפסיק. לא שולטת בזה.

לעזאזל איתי ולעזאזל עם הסטיות,

לעזאזל הסטיות ולעזאזל הסטיות שלי,

איך בשניה שבה מוזכר הקולר (בעקיפין ומבלי לומר את המילה המפורשת)

התחתונים שלי נהרסים ואני מאבדת ריכוז.

מתי אישרתי ליקום המוזר הזה להפוך אותי לכזו? מתי נתתי לחלק הזה מקום?

איך קרה לי?

(/קיטור)

לא.

כן.

בבקשה?

תודה.

מספרים - אחת, שתיים, שלוש, והלאה.

כמה פעמים ביום אנחנו משתמשים בהן, פשוט כצורך. כחומר סיכה על פני גלגלי היחסים החברתיים, היינליין אומר.

כמה אחרת המשמעות שלהן כשאנו סוגרים אחרינו את הדלת לבית שלו, וכמה צעצועים יוצאים מהתיק, וכמה מקומות מתחלפים בינינו.

כן.

לא.

תודה.

קיבלתי משימת כתיבה מבנט. אשמתי, ביקשתי.

הכללים פשוטים: מי שמעוניין, מבקש ממני מספר. אני דואגת למספר רנדומלי בין 1 ל-50 ואתם צריכים לכתוב וידויים כמספר הזה. המספר הרנדומלי שלי הוא 15 (יצאתי בזול!). אז הנה.

1. אין לי פחד גבהים ורגלי מאוד יציבות גם בטיפוס על סלעים והרים אבל אני פוחדת מגשרים ותמיד עולה עליהם בחשש-מה. 

2. אני גם פוחדת מטיסות - בדיוק עד הרגע שבו המטוס מתחיל לנסוע על המסלול. אז כבר "אבוד לי" ואם יקרה משהו אין שום דבר שאוכל לעשות בעניין, ולכן אני נרגעת לגמרי ונהניתי להסתכל על עננים ואדמה מחלון המטוס.

3. אחת החרטות הגדולות ביותר בחיי היא שאני לא מספיקה לטייל ולנסוע מספיק. רוצה לנסוע להמון מקומות ולא מגיעה לזה - כסף, עבודה, מחוייבויות. אולי יום אחד.

4. לא עשיתי טיול אחרי הצבא; העדפתי לעבור לעיר הגדולה ולמצוא לעצמי חיים מאשר ללכת לטייל בג'יפה בדרום אמריקה או הודו. אני לא מתחרטת לרגע, למרות הסעיף הקודם.

5. אין שום חומר-גלם (אוכל) שאני מתעבת ברמה כזו שלא אשתמש בו לעולם, אם הוא מתאים למנה שאני יוצרת באותו רגע. בין השנואים עלי (שעדיין אשתמש בהם לעתים): נענע, מרווה, שמיר, כמון, כורכום, טרגון.

6. אני מוכנה לאכול טימין עם כל דבר, כולל גלידה. 

7. אחד הדברים העצובים ביותר שאי פעם אמרו לי היה שאני אלרגית לתותים (כשהייתי ילדה קטנה). זה היה נסיבתי - פריחה שהגיעה אחרי אכילת תותים - ושנים נמנעתי מהם, בצער רב (מלבד ביום ההולדת שלי; בשנים האלו, העוגה הקבועה שלי היתה עוגת ספוג לבנה עם תותים וקצפת). לקח די הרבה שנים לגלות ולהבין שאיני אלרגית כלל ומאז אני חוגגת על תותים בכל הזדמנות.

8. בתור ילדה היה צורך להכריח אותי לאכול ירקות ופירות. רק באמצע שנות העשרים לחיי התחלתי להנות מירקות כשלעצמם (עם פירות עדיין קצת קשה לי. מלבד תותים!). היום אני לא יכולה לעבור שלושה ימים בלי סלט ענקי וזה עושה לי טוב בנשמה.

9. אין בי שום חיבה יתרה לילדים או תינוקות; אני אוהבת אנשים כאינדיבידואלים ולא כקונספט, וקשה לי להתייחס לאדם שאינו מגובש עדיין כאל משהו שראוי להתייחסות ממני. אני לא מסוגלת להתלהב עקרונית מילד קטן, גם אם הוא צאצא של אדם יקר לי. אני מתחילה להתייחס לילדים כשהם כבר בגיל שבו אפשר לדבר איתם בגובה העיניים.

10. אני מסרבת להתנצל על הסעיף האחרון כי נמאס לי להתנהג בתקינות פוליטית. אני גם מסרבת להתנצל על העובדה שהבאת ילדים לעולם אינה משהו שנראה לי מובן מאליו ושבטוח שאעשה אותו. אמא שלי כבר יודעת שיותר סביר שתזכה לקבל נכדים מאחי הצעיר, והכל בסדר.

11. כואב לי פיזית לראות אנשים אוכלים בשר וול-דאן. עם צמחונים וטבעונים אין לי שום בעיה. 

12. המגבלות התזונתיות של אנשים שסביבי קדושות מבחינתי. בין אם זו כשרות, צמחו/טבעונות, או מגבלה בריאותית כלשהי, אין שום סיכוי בעולם שאגיש לאדם דבר שאני יודעת מפורשות שאינו אוכל, גם אם השקפת עולמו אינה תואמת (טועמת!) את שלי.

13. אני אלרגית בצורה קיצונית לטיפשים, ואעדיף תמיד אדם שאינו טוב-כולו אבל אינטלגנטי על פני אדם טוב-לחלוטין שאינו חכם. אני מעדיפה להקיף את עצמי באנשים חכמים יותר ממני, ונהנית ממשגלים אינטלקטואליים בייחוד אם אני מצליחה ללמוד משהו חדש. 

14. יש לי כמה אהבות חיים אבודות. אחד מהם הוא חבר יקר שהתאהבתי בו במחדל והוא אמר לי לא. אני עדיין אוהבת אותו אהבת נפש אבל בצורה אחרת, וחולה גם על הישבן של החברה שלו, שקרה לה אותו הדבר שקרה לי (אבל לה הוא אמר כן). אחד אחר הוא האקס המיתולוגי, שאת שמו עדיין קשה לי לבטא. היינו ביחד מעט מדי (או יותר מדי) זמן וכנראה שלנצח אתהה מה היה קורה אילו.

15. אני אוהבת כתב יד וכתב היד שלי משתנה כל כמה שנים. היום, לטעמי, הוא בגרסתו היפה ביותר בינתיים. אני חושבת שכמו בהרבה דברים, המפתח נעוץ בלדעת איפה ומתי לעצור. 

(בנט, אם תבקש ממש יפה אולי אכתוב עוד 15. נהניתי.)

מאבטח בכניסה לאנשהו מחטט בתיק ביסודיות מספקת; מוצא קולר עור שחור. 

"מה? מה זה?"

- "זה בשביל הכלבה החדשה שלו", משיבה בנונשלנט. "זה היה של הכלב הישן שלי, ואני מעבירה את זה הלאה".

אף אחד לא יכול להבין, נכון?

(זה לא קרה.)