מילים, בעיקר.

חה.

מה לי ולשליטה? מכל כיוון?

קונטרול פריק. כולם יודעים את זה. לא חדש, לא מפעים, לא תמיד בריא. מקצועית, רגשית, אישית - קונטרול פריק.

אז את השליטה שיש בידי כרגע, אני בעיקר מעבדת. מעניין לי. אבל כמה נפלאה היא הידיעה שיש את המתג, הסוויצ', המקום הזה שבו אני יכולה לשחרר ולעזוב. לתת לו לזיין החוצה ממני את היום המגעיל, את הצורך המתמיד, היום-יומי, להיות בשליטה.

זה עוד לא קרה. הייתי צריכה את זה אתמול ותכננתי את זה להיום. וכנראה שגם מחר זה לא יקרה. אבל הידיעה שזה קיים, ישנו, מכניסה דברים לפרופורציות חמימות יותר.

אני לא אוהבת להרביץ או להצליף. אבל אני מתחילה לחשוד בו שהוא מנסה לשלוט מלמטה, ואם זה המצב - במודע או לא במודע - הוא יחטוף. מכות. אמיתיות. 

אולי אפילו אשתמש בצעצועים שלו.

...חצוף. 

נתתי לו משימות ושלחתי אותו לא לדבר איתי עד שישלים אותן.

עכשיו הוא חסר לי. עברו עשר פאקינג דקות.

שלום, עולם. התגעגעת אלי?

גרם לי לקרוא את הבלוג הזה (שלי, שלי). את כולו. לא התכוונתי, אז קראתי מהסוף להתחלה (מהפוסט האחרון שפרסמתי, השם ירחם, זה היה לפני יותר משנתיים!). אני שמחה שעשיתי את זה; זה חסך לי לחשוב-מחדש ולהבין-מחדש דברים שעליהם אני מסכימה עם עצמי. חלקם מלפני חמש שנים.
טוב לדעת שיש דברים שנשארים נכונים.

טוב, תראו. שליטה לא כזה מעניינת אותי, משום צד. אני חושבת שהבלוג הזה - וההעלמות שלי מהאתר - הוכיחו את זה בצורה די יפה, בעבר. אבל החיים שלנו כבני אדם מלאים בשליטה (או חוסר שליטה) וזה משהו שאי אפשר להתעלם ממנו, זה חלק ממערכות יחסים באשר הן, זה תמיד נוכח במקום זה או אחר.
לפעמים זה מאוד מערער.
אני בתקופה בחיים שלי שבה אני לא רוצה, לא מחפשת, לא מעוניינת בשום קשר אינטימי או זוגי (חשוב להדגיש את שניהם: לא מעוניינת בסקס לשם הסקס, ולא מעוניינת ברומנטיקה). כמובן שזה בדיוק הזמן והמקום שבו אתאהב במישהו, ממש כנגד רצוני, כי לא תמיד אני מצליחה לשלוט ברגשות שלי וכשאני פוגשת אדם שעונה על כל הקריטריונים הדפוקים (והם ממש דפוקים) שלי ל"ראוי" אני לא ממש מצליחה להמנע מחברתו, וככל שאני נמצאת בחברתו יותר, כך אני נופלת עמוק יותר ויותר לבור שחפרתי לעצמי... לא עוזרת העובדה שאנחנו עובדים ביחד, בשתי העבודות של שנינו, ושיש לנו חוג מכרים משותף.
בקיצור, זה לא נעים לי, סביר להניח שזה חד צדדי, וזה ממש לא הזמן והמקום - לא מבחינתו, לא מבחינתי - להכנס לקשר.
וכמובן, כראוי לכל התאהבות-חסרת-סיכוי שלי, אנחנו שונים מאוד. שונים בתחומים מהותיים, בסיסיים, בדיעות שלנו בנושאים מסויימים. ולא מספיק זה שאני חושבת עליו בתשעים אחוז מהזמן (ובמאה אחוז של כל רגע "מת", שבו שום דבר אחר לא מעסיק אותי - הפסקת סיגריה בעבודה, מקלחת, לפני שאני הולכת לישון, כשאני מחכה לאוטובוס), המנהגים השונים שלו קונים שליטה עלי. פתאום, קשה לי לעשות דברים שאני עושה באופן רגיל ואוטומטי כבר יותר מעשרים שנה, כי *הוא* לא היה עושה אותם. כי אני מכינה לעצמי אוכל ואומרת "הוא לא היה אוכל את זה", ופתאום מוצאת את עצמי לא מסוגלת לאכול דברים שאני אוהבת. ביחד עם הדכאון שנפל עלי בלי קשר לשום דבר, לא אכלתי כמעט כלום במשך שלושה ימים. כשהוא בסביבה, אני פתאום מרגישה טוב יותר.
(אחרי זה אנשים לא מבינים למה אני אומרת שאני שונאת להתאהב. הנה, זה למה)
מה הנקודה?
הנקודה היא שיש לו שליטה עלי. המון, המון, המון שליטה עלי. והוא אפילו לא מודע לזה, כי הוא לא מודע לרגשות שלי, כי הוא פשוט לא יודע ואין לו מה לעשות עם זה אפילו אם ידע. לא ביקשתי להכנע לו, לא ביקשתי שייכנע לי. זה פשוט קרה, ויש שם המון שליטה, ואם תשאלו אותי - זה הסוג הכי גרוע של שליטה שישנו בכלל. מילא להכנע במודע, בשיתוף, כשיש פרטנר שישמור ויכיל וידאג. אבל להיות מוכנע כשהצד השני אפילו לא מודע למצב הרגיש והשברירי שאתה נמצא בו - נורא ואיום.
אז היה משבר. בימים האחרונים, הרגשתי רע מאוד. לא אכלתי, לא חשבתי על שום דבר אחר, הייתי לא מרוכזת ולא ממש הצלחתי להתעסק בחיים שלי. כל משפט שני שלי הכיל את שמו כבר הרבה זמן, אבל לקח לי זמן להבין מה באמת קורה אצלי בפנים. הבנתי. זה התפרץ. הודיתי, התוודיתי, התחלתי להתמודד. זה כאב.
ומה עכשיו? עכשיו אני אתמודד עם זה, אני אכיל את זה, אני גדולה וחזקה וכראוי לחנונית שאני - אתן לזה לעבור סביבי ובעדי כדי שהחברות המתפתחת והנפלאה בינינו תוכל לשרוד, ואחר כך, רק אני אישאר, בלי אותם רגשות שאינם במקום.
אני מתחייבת כאן, במקום שבו אף אחד מהמעורבים או מהאנשים שסביבנו לא יכול לראות, שאני אתגבר על הרגשות שלי בעניין הזה מבלי להתחיל לשנוא אותו - שזה משהו שאני מאוד טובה בו - כי הוא יקר לי כאדם, וכי הייתי רוצה אותו בחיים שלי. ואם, יום אחד, הוא יצליח לעשות את הדרך שהוא צריך לעשות כדי להיות מסוגל להחזיר לי באותו המטבע - אשרינו, ואולי תקבלו הזמנה לחתונה. אם תהיה. ואם לא? הרווחתי יצור מאוד מיוחד בחיים שלי.

הספר היחיד על המדפים בחדר שלי בבית הורי הוא "ז'וסטין". זה היה יכול להיות משעשע, אלמלא הסיבה: זה לא שהוא כל כך השפיע עלי, או שכל כך נהניתי ממנו. הוא פשוט הספר היחיד שלא רציתי לקחת איתי אל הדירה שלי. הוא אפילו לא שלי - חברה שהקשר עימה ניתק השאילה לי אותו - ובכלל לא גמרתי לקרוא אותו. אבל הוא שם, ובכל פעם שאני מבקרת, וישנה בחדר הזה, אני משועשעת מחדש.

פעם שלישית גלידה. עדיף בן&ג'ריז, דאבלין מאדסלייד. תודה.

תוצאות:
- חתכים (מסוכנים יותר מכל סשן מדיקל).
- רגליים דואבות היישר מהגיהנום (שום פוט-פטישיסט לא יתקרב אלי עכשיו).
- כוויות (אפילו שעווה לא יכולה לגרום לכאלה).
- חבורות על השוק והירך, וכף יד כואבת (שום ספאנקים לא יכולים לגרום לאלה, משום כיוון).
- תחושה כללית של בילוי כמה שעות טובות בשק, בין אנשים עם אלות.

בחיי, מה אני צריכה BDSM בכלל? המקצוע שבחרתי לי מזוכיסטי מספיק גם ככה.

אני שוברת את השתיקה הארוכה במיוחד הזו כדי להגיד שהייתי בחתונה של הליידי לילית' ובחיר ליבה, ושזו היתה החתונה הכי, אבל הכי, הכי-הכי-הכי מגניבה ומדהימה שהייתי בה בחיים שלי.
וזהו.

בפגישה אקראית עם אחד מדרי הכלוב נשאלתי לשלומי.
"מצויין. Never been better".
-"אבל, היית רוצה שיהיה 'better', לא?"
"לא. מצויין לי. הכל טוב."

וזו האמת. האמת האמיתית ביותר. הכל טוב אצלי. עם ההדגשה הזאת. מצויין. נהדר. נפלא. ש?יינ?י. זה כמובן אומר שאני כותבת פחות (פה, לפחות), אבל היי - לא אכפת לי, טוב לי. נכון שלא הכל מושלם ושיש רגעים טיפה פחות טובים, וסיפור המעשה ואיך זה קרה ולמה ארוך ומסובך מכדי לפרט, אבל התוצאה הסופית נשארת בעינה - אני קורנת.
I am stinkingly happy,
וזו אני, ורק אני,
ולא אף אחד אחר.

סתם, שתדעו, וזה.

- תמיד יש אותיות קטנות.
- לפעמים לוקח זמן למצוא אותן.
- אפשר לבחור להתעלם מהן.
- שינויים - ולו רק בתפיסה (ואולי במיוחד?) - הם קשים.
-- אני לא באמת צריכה את האתר הזה, או את הבלוג הזה, כדי למצוא מה שאני מחפשת.

נמאס לי לשבור כלים, בכל מקרה.