מילים, בעיקר.

טוב, תראו. שליטה לא כזה מעניינת אותי, משום צד. אני חושבת שהבלוג הזה - וההעלמות שלי מהאתר - הוכיחו את זה בצורה די יפה, בעבר. אבל החיים שלנו כבני אדם מלאים בשליטה (או חוסר שליטה) וזה משהו שאי אפשר להתעלם ממנו, זה חלק ממערכות יחסים באשר הן, זה תמיד נוכח במקום זה או אחר.
לפעמים זה מאוד מערער.
אני בתקופה בחיים שלי שבה אני לא רוצה, לא מחפשת, לא מעוניינת בשום קשר אינטימי או זוגי (חשוב להדגיש את שניהם: לא מעוניינת בסקס לשם הסקס, ולא מעוניינת ברומנטיקה). כמובן שזה בדיוק הזמן והמקום שבו אתאהב במישהו, ממש כנגד רצוני, כי לא תמיד אני מצליחה לשלוט ברגשות שלי וכשאני פוגשת אדם שעונה על כל הקריטריונים הדפוקים (והם ממש דפוקים) שלי ל"ראוי" אני לא ממש מצליחה להמנע מחברתו, וככל שאני נמצאת בחברתו יותר, כך אני נופלת עמוק יותר ויותר לבור שחפרתי לעצמי... לא עוזרת העובדה שאנחנו עובדים ביחד, בשתי העבודות של שנינו, ושיש לנו חוג מכרים משותף.
בקיצור, זה לא נעים לי, סביר להניח שזה חד צדדי, וזה ממש לא הזמן והמקום - לא מבחינתו, לא מבחינתי - להכנס לקשר.
וכמובן, כראוי לכל התאהבות-חסרת-סיכוי שלי, אנחנו שונים מאוד. שונים בתחומים מהותיים, בסיסיים, בדיעות שלנו בנושאים מסויימים. ולא מספיק זה שאני חושבת עליו בתשעים אחוז מהזמן (ובמאה אחוז של כל רגע "מת", שבו שום דבר אחר לא מעסיק אותי - הפסקת סיגריה בעבודה, מקלחת, לפני שאני הולכת לישון, כשאני מחכה לאוטובוס), המנהגים השונים שלו קונים שליטה עלי. פתאום, קשה לי לעשות דברים שאני עושה באופן רגיל ואוטומטי כבר יותר מעשרים שנה, כי *הוא* לא היה עושה אותם. כי אני מכינה לעצמי אוכל ואומרת "הוא לא היה אוכל את זה", ופתאום מוצאת את עצמי לא מסוגלת לאכול דברים שאני אוהבת. ביחד עם הדכאון שנפל עלי בלי קשר לשום דבר, לא אכלתי כמעט כלום במשך שלושה ימים. כשהוא בסביבה, אני פתאום מרגישה טוב יותר.
(אחרי זה אנשים לא מבינים למה אני אומרת שאני שונאת להתאהב. הנה, זה למה)
מה הנקודה?
הנקודה היא שיש לו שליטה עלי. המון, המון, המון שליטה עלי. והוא אפילו לא מודע לזה, כי הוא לא מודע לרגשות שלי, כי הוא פשוט לא יודע ואין לו מה לעשות עם זה אפילו אם ידע. לא ביקשתי להכנע לו, לא ביקשתי שייכנע לי. זה פשוט קרה, ויש שם המון שליטה, ואם תשאלו אותי - זה הסוג הכי גרוע של שליטה שישנו בכלל. מילא להכנע במודע, בשיתוף, כשיש פרטנר שישמור ויכיל וידאג. אבל להיות מוכנע כשהצד השני אפילו לא מודע למצב הרגיש והשברירי שאתה נמצא בו - נורא ואיום.
אז היה משבר. בימים האחרונים, הרגשתי רע מאוד. לא אכלתי, לא חשבתי על שום דבר אחר, הייתי לא מרוכזת ולא ממש הצלחתי להתעסק בחיים שלי. כל משפט שני שלי הכיל את שמו כבר הרבה זמן, אבל לקח לי זמן להבין מה באמת קורה אצלי בפנים. הבנתי. זה התפרץ. הודיתי, התוודיתי, התחלתי להתמודד. זה כאב.
ומה עכשיו? עכשיו אני אתמודד עם זה, אני אכיל את זה, אני גדולה וחזקה וכראוי לחנונית שאני - אתן לזה לעבור סביבי ובעדי כדי שהחברות המתפתחת והנפלאה בינינו תוכל לשרוד, ואחר כך, רק אני אישאר, בלי אותם רגשות שאינם במקום.
אני מתחייבת כאן, במקום שבו אף אחד מהמעורבים או מהאנשים שסביבנו לא יכול לראות, שאני אתגבר על הרגשות שלי בעניין הזה מבלי להתחיל לשנוא אותו - שזה משהו שאני מאוד טובה בו - כי הוא יקר לי כאדם, וכי הייתי רוצה אותו בחיים שלי. ואם, יום אחד, הוא יצליח לעשות את הדרך שהוא צריך לעשות כדי להיות מסוגל להחזיר לי באותו המטבע - אשרינו, ואולי תקבלו הזמנה לחתונה. אם תהיה. ואם לא? הרווחתי יצור מאוד מיוחד בחיים שלי.