מילים, בעיקר.

אילו פשוט היית מבין בלי שהייתי צריכה לדבר.

((ללא מילים))

אחת מהחברות הכי טובות שלי נאנסה.
אני מעבירה את זה בראש, כאילו זה קרה לי. אני רוצה לרצוח אותו, לסרס אותו, שיירקב לעולמים בתוך חור קטן וחשוך.
רוצה שהוא ימות.
רוצה למות בעצמי.
אין לי מושג מה זה. באמת שאין לי. אבל המעט שהיא הצליחה לספר, אפילו לא מבעד לדמעות, עובר לי בראש שוב ושוב ושוב.
ושוב.
ועוד.
קשה לי לנשום.

אני רוצה שהוא ימות.
אני רוצה שהיא תבכה קצת.
אני רוצה לחבק אותה עד מחר.
היא הלכה עכשיו הביתה, גמורה מעייפות ו-וודקה.

אני לא יודעת מה לעשות מעבר למה שכבר עשיתי. אני יודעת שאני לא יכולה לעשות שום דבר מעבר, לא כרגע. היא לא מצפה שאעשה; אני מצפה שאעשה.

אני רוצה שהוא ימות.
לאט.
בייסורים.

גם אם הכל נופל למקום רק אחרי זמן-מה.

קצתי.
אולי יעבור לי, אולי לא.
לבינתיים --

מישהי מהיחידה החליטה שהיא חייבת ללכת לדאנג'ן.
תיקון; היא החליטה שאני חייבת לקחת אותה לדאנג'ן.
מחירן של בדיחות שחוזרות על עצמן. היא כנראה בטוחה שאני הולכת כל שבוע או משהו.

אבל הסכמתי.
יהיה מצחיק.

כל כך טוב. כל כך כל כך טוב.
בלי שום סיבה "מיוחדת". גם בלי שום סיבה מיוחמת, או סיבה בכלל.

פשוט... טוב.
I'm in peace with the world.
אני לא חושבת שאי פעם הרגשתי ככה. ואם אי פעם כן הרגשתי ככה, זה היה מזמן מדי.

פשוט...
טוב.

(שיש לקוות שתקויים)

בלי ללחוץ, בלי לתכנן, בלי להתאכזב, בלי לחשוב.
בלי להתאמץ. בלי לבטל בשביל ובלי להתבטל בפני.
קודם כל אני. אחר כך כל השאר.

(אני, על חוויה שהיתה)
"הביטוי 'שליטה מלמטה' אומר לך? משהו?"
(לא נבהל)

(על רמיזה מינית-שס"קית שלי)
"מה, כאילו, BDSM?" -- וחיוך.

(בהמשך)
"לא, אני רק בקטע של מכות וקשירות"
(ומסביר, וזה נשמע הרבה יותר טוב)

ומסכמים, שדעותינו בנושא לחלוטין זהות; ומי היה מצפה לזה בקורס הזוי בבה"ד מוזר איפשהו-באמצע-הארץ; מי בכלל חשב שאי פעם אפגוש מישהו כמוהו, ואיך משפט אחד, אקראי, בצחוק, בחום היום יכול להוביל לכל כך הרבה שעות של שיחה מדהימה, לכזה חוסר שינה, לכל כך הרבה עקיצות מהחברים לקורס שבטוחים שאנחנו מכירים כבר שנים או שאנחנו בכלל זוג ו"כמה זמן אתם ביחד" ואיזה קטע זה שהגענו לאותו קורס באותו זמן, וכאלו הזיות מוזרות באמצע היום/לילה/אוכל/מקלחת/שיעור וכל כך הרבה דברים שהם פשוט נכונים.
ככה. במקרה. בטעות.

מושלם.
מדי.

אסור לשקוע בזה אסור לפתח את זה אסור להתעמק בזה אסור לקוות לזה אסור לחלום על זה אסור אסור אסור אסור. כי זו הדרך למטה, זו הדרך הלא נכונה, לקחת דברים בפרופורציות בפרופורציות בפרופורציות ולא לשכוח לחשוב ולזכור שיש עוד בעולם מלבד ולזכור ולזכור ולזכור תוכניות וחלומות ותכנונים ואת הלבד, הוי, הלבד הכל כך נחוץ הזה עכשיו.



(הערת מערכת.)
אמרה הג'אנט, רק כדי שאדע, שאני מיוחדת - בכתיבה שלי. ואני אוהבת את זה, בחיי, כמה שאני אוהבת לשחק עם המילים. לא כותבת דגולה ועתידי לא טמון במילים, רק ההווה, העכשיו, המחשבות והחיים. וטוב שחזרתי לכתוב, הוי, כמה טוב, וכמה הנאה כמעט-ילדותית אני מפיקה מההתעסקות הזו עם המילים, לסדר ולהחזיר ולהזיז ולחשוב חצי שעה על המילה הנכונה במקום הנכון כדי להצליח להעביר בדיוק את מה שאני רוצה להעביר.
ואני כבר [כמעט] לא כותבת בשצף-קצף-רצף-בלתי-ניתן-לשבירה כמו פעם, לפני שנים, שהכי חשוב היה להוציא הכל החוצה ולשטוף את הבפנים. כי עכשיו יש יותר, יש מחשבה ולא רק רגש, יש סיבה לכל מילה ופסיק ונקודה חסרים וקיימים בסוף משפט או באמצע

ואני לא אומרת שבהכרח אני כותבת טוב; אני רק אומרת שאני אוהבת את איך שאני כותבת. אני אני אני, כי אני עכשיו קודם כל.
אבל אני עדיין (תמיד, לנצח) אוהבת תגובות.

[אז מי זה, מי זה שקורא פה כל כך הרבה בלי שאני כותבת משהו בכלל?

(בהמשך לסדרת "הרהורי השליטה" הלא-ממש סדרתית שלי.)

קיבלתי הודעה מחבר טוב לפני כמה ימים. הוא שאל אותי עד כמה כואב לעשות קעקוע במקום שבו אני עשיתי את שלי (לא הסטודיו, האיבר. מקום רגיש למדי, ולא - לא *שם*). זה הציף אצלי יותר מדי מחשבות. כואבות, ועל כאב.
עניתי את האמת. אני לא יודעת (יש נוסחה מסויימת לרמת הכאב שבעשיית קעקוע. אם זה מעניין מישהו וכו'). נכון שכאב, באופן כללי, הוא מושג מאוד אינדיווידואלי. האקס הטרי שלי היה סובל מכל מכה הכי קטנה שניתנה בטעות, ועל לצבוט אותו (בצחוק, כמובן - ונילי יותר ממנו לא קיים) בכלל אין מה לדבר. רגיש כמו סופלה שבדיוק יצא מהתנור, פו? אחד והוא נופל. אבל מבחינתי, כאב הוא עוד יותר קשה להגדרה.
משך ארבע וחצי שנים ארוכות סבלתי מכאב פיזי קשה, יום-יומי, כמעט ובלתי ניתן להפוגה. כשהלכתי, כשעמדתי, כשישבתי וכששכבתי. לא ביקשתי אותו, לא הזמנתי אותו, הוא שינה את חיי בצורות שאני עדיין מנסה להתמודד איתן. עברתי ניתוח טראומטי על מנת להקל או לתקן עד כמה שניתן (הבעייה איננה פתירה לחלוטין, בימינו) ואחרי הניתוח סבלתי מכאבים גרועים עוד יותר, משך תקופה לא קצרה במיוחד (וכאב, כידוע, הוא מעוות הזמן-מרחב הטוב ביותר שקיים. כל שניה של כאב אמיתי היא נצח שלם).
והתמודדתי עם זה. ושרדתי את זה, ואני עדיין מתמודדת (עם הכאב עצמו, עם ההשלכות הפיזיות והנפשיות שלו).
ירושה גנטית טובה (למחצה) יש לי. רוב האנשים לא מבינים למה אני מתכוונת כשאני אומרת שיש לי "סף כאב גבוה". זה אומר, בין השאר, שאני יכולה להתמודד עם כאב כמו שהתמודדתי איתו בלי להתמוטט. בלי משככי כאבים, בלי תרופות, בלי אשפוז ובלי לצאת מדעתי (טוב, רק קצת). אני יודעת שמה שאני מגדירה פשוט כ"כאב ראש" יפיל את רוב מכרי למיטה עם אופטלגין שמיועד לפילים, ושכאבי הראש הקשים שלי נכנסים אצל רוב האנשים תחת הגדרת ה"מיגרנה" (או מוות מוחי).

אבל השיחה ההיא גרמה לי להבין למה אני לא נהנית מכאב. אני פשוט מכירה אותו טוב מדי. הוא מתחבר לי עם כל כך הרבה יותר מדי דברים רעים, עד שאין בינו ובין אהבה, רומנטיקה, סקס או כל דבר חיובי אחר פשוט שום דבר. כי כאב הוא רע. רע כעקרון פיזיולוגי או ביולוגי (כשמשהו לא בסדר, הגוף מאותת. אם אכלת פרי מקולקל או רעיל, תכאב לך הבטן. אם דרכת על זכוכית, תכאב לך הרגל); ורע לי, אישית, כי סבלתי ממנו יותר מדי. אני מכירה אותו טוב מדי.

כן, מבחינתי בעצם אין בין כאב ובין שליטה שום דבר. למה שיהיה? ולמה הדבר הכל כך רע הזה צריך להתחבר אל הדברים הטובים שיש בין בני אדם ובעולם בכלל? אצלי זה לא מתחבר.
כן, אם אני שוכבת במיטה קשורה בתנוחה לא נוחה כמה שעות טובות, ומתחיל לכאוב לי - זה לא אומר שזה turn-off מיידי. לא. אבל לשבת/לשכב/לעמוד ושמישהו יכאיב לי, בכוונה תחילה לגרום כאב? לא בבית ספרנו.
כן, לפעמים אני עלולה להתפתות לרצות להכאיב. בבדס"מ או בעולם האמיתי. אבל בשבילי -- בשבילי כאב זה לא הדבר הנכון.
וכן, יש הבדל משמעותי מאוד בין הפעלת כוח לבין גרימת כאב. אבל זה בפעם אחרת.

בזוויות מסויימות,
החזה שלי אפילו ממש יפה.

1. יש נשים שוות בכלוב. ג'אנט, את שולטת (נו, לא ככה, בחייכם).
2. אנשים שקוראים ולא מגיבים - צריך להשמיד.