מילים, בעיקר.

(בהמשך לסדרת "הרהורי השליטה" הלא-ממש סדרתית שלי.)

קיבלתי הודעה מחבר טוב לפני כמה ימים. הוא שאל אותי עד כמה כואב לעשות קעקוע במקום שבו אני עשיתי את שלי (לא הסטודיו, האיבר. מקום רגיש למדי, ולא - לא *שם*). זה הציף אצלי יותר מדי מחשבות. כואבות, ועל כאב.
עניתי את האמת. אני לא יודעת (יש נוסחה מסויימת לרמת הכאב שבעשיית קעקוע. אם זה מעניין מישהו וכו'). נכון שכאב, באופן כללי, הוא מושג מאוד אינדיווידואלי. האקס הטרי שלי היה סובל מכל מכה הכי קטנה שניתנה בטעות, ועל לצבוט אותו (בצחוק, כמובן - ונילי יותר ממנו לא קיים) בכלל אין מה לדבר. רגיש כמו סופלה שבדיוק יצא מהתנור, פו? אחד והוא נופל. אבל מבחינתי, כאב הוא עוד יותר קשה להגדרה.
משך ארבע וחצי שנים ארוכות סבלתי מכאב פיזי קשה, יום-יומי, כמעט ובלתי ניתן להפוגה. כשהלכתי, כשעמדתי, כשישבתי וכששכבתי. לא ביקשתי אותו, לא הזמנתי אותו, הוא שינה את חיי בצורות שאני עדיין מנסה להתמודד איתן. עברתי ניתוח טראומטי על מנת להקל או לתקן עד כמה שניתן (הבעייה איננה פתירה לחלוטין, בימינו) ואחרי הניתוח סבלתי מכאבים גרועים עוד יותר, משך תקופה לא קצרה במיוחד (וכאב, כידוע, הוא מעוות הזמן-מרחב הטוב ביותר שקיים. כל שניה של כאב אמיתי היא נצח שלם).
והתמודדתי עם זה. ושרדתי את זה, ואני עדיין מתמודדת (עם הכאב עצמו, עם ההשלכות הפיזיות והנפשיות שלו).
ירושה גנטית טובה (למחצה) יש לי. רוב האנשים לא מבינים למה אני מתכוונת כשאני אומרת שיש לי "סף כאב גבוה". זה אומר, בין השאר, שאני יכולה להתמודד עם כאב כמו שהתמודדתי איתו בלי להתמוטט. בלי משככי כאבים, בלי תרופות, בלי אשפוז ובלי לצאת מדעתי (טוב, רק קצת). אני יודעת שמה שאני מגדירה פשוט כ"כאב ראש" יפיל את רוב מכרי למיטה עם אופטלגין שמיועד לפילים, ושכאבי הראש הקשים שלי נכנסים אצל רוב האנשים תחת הגדרת ה"מיגרנה" (או מוות מוחי).

אבל השיחה ההיא גרמה לי להבין למה אני לא נהנית מכאב. אני פשוט מכירה אותו טוב מדי. הוא מתחבר לי עם כל כך הרבה יותר מדי דברים רעים, עד שאין בינו ובין אהבה, רומנטיקה, סקס או כל דבר חיובי אחר פשוט שום דבר. כי כאב הוא רע. רע כעקרון פיזיולוגי או ביולוגי (כשמשהו לא בסדר, הגוף מאותת. אם אכלת פרי מקולקל או רעיל, תכאב לך הבטן. אם דרכת על זכוכית, תכאב לך הרגל); ורע לי, אישית, כי סבלתי ממנו יותר מדי. אני מכירה אותו טוב מדי.

כן, מבחינתי בעצם אין בין כאב ובין שליטה שום דבר. למה שיהיה? ולמה הדבר הכל כך רע הזה צריך להתחבר אל הדברים הטובים שיש בין בני אדם ובעולם בכלל? אצלי זה לא מתחבר.
כן, אם אני שוכבת במיטה קשורה בתנוחה לא נוחה כמה שעות טובות, ומתחיל לכאוב לי - זה לא אומר שזה turn-off מיידי. לא. אבל לשבת/לשכב/לעמוד ושמישהו יכאיב לי, בכוונה תחילה לגרום כאב? לא בבית ספרנו.
כן, לפעמים אני עלולה להתפתות לרצות להכאיב. בבדס"מ או בעולם האמיתי. אבל בשבילי -- בשבילי כאב זה לא הדבר הנכון.
וכן, יש הבדל משמעותי מאוד בין הפעלת כוח לבין גרימת כאב. אבל זה בפעם אחרת.