מילים, בעיקר.

עדיין מנסה לסדר את הראש. עדיין מנסה להבין איך זה, ואת הניגוד המוחלט (כך נדמה לי) בין סיטואציה לתחושה. כאילו שכל האיברים הפנימיים מרחפים, לא קשורים יותר אל הגוף. והראש מרחף בספירות לא-נודעות, לא מחובר אל האירועים הארציים של כאן-ועכשיו.
עדיין לא הצלחתי להסביר את זה לגמרי. אפילו לא לעצמי, וזה לא שלא ניסיתי. רק לנסח את התחושה לקח לי יומיים. ההסבר עדיין נעלם ממני. אני רק יודעת שאני מוצאת עצמי רוצה דברים שלא רציתי מעולם. שלא חשבתי, אפילו פעם אחת בחיי, שאני בכלל יכולה לרצות.
לא יודעת אם זה טוב או רע. לא יודעת אם זה נכון או לא. לא יודעת אם זה האדם הספציפי הזה, או תחושה כללית.
לא יודעת מה הלאה.
אבל אני כמו מרחפת -- לא יודעת איפה הקרקע והאם ומתי אפגע בה, אבל גם ממש לא אכפת לי.


[פסקה מנותקת]
כל מילה הכי קטנה ממך? הופכת לי את העולם. זה כוח. ואני עושה את זה לעצמי, גורמת לך להשתמש בו. זו אשמתי -- אבל זה לא הופך את זה לטוב יותר, ליפה יותר. למתחשב יותר.