אחת בלילה.

קמתי משינה, קמתי חרמנית.

תמלאו לי את המוח.

אני שוב פה, צריכה חיבוק.

תקפיצו הודעות.

זהו. 

וויתרתי על להרגיש טוב.

סיימתי עם לנסות לשמור את הראש מעל המים.

בחרתי לטבוע.

אני נחנקת מלהילחם.

אין לי אוויר.

ואיך זה שמוקף בהכי הרבה, תמיד מרגיש שאין לו כלום?

אמא שלי חזרה.

כאילו מה זה חזרה, באה לביקור קצר.

יום בערך.

חזרה להפעיל שוב את כל הטריגרים.

וללחוץ על כל הנקודות.

לא דיברנו.

היא לא הצליחה.

היא מרגישה אשמה ובצדק.

היא הלכה לא מזמן.

ואני מקווה שיקח לה הרבה זמן,

לבקר שוב.

משהו לא ברור קורה.

התפתחות מהסוג הטוב.

להכיר בזנותיות שלי היה הדבר הכי טוב שעשיתי.

הביטחון שזה בונה בי.

הערכה עצמית שלא הייתה בי.

כוסעמק אני פאקינג זונה.

ואני אוהבת את זה.

המחשבה על זה

גורמת לי להירטב.

גורמת לצווארי לחשוק בזוג ידיים מחבקות.

גורמת לי להשתתק מקריאת שמי.

גורמת לי להתאהב.

בעצמי.

מחדש.

יום שישי הגיע, אני לבד.

דרינק ספונטני מישהו? ;)

שוב.
הרי חוזר חלילה.

אני צריכה חיבוק.

היופי בנרקיסיסט.

הוא לא מודע לזה בכלל.

התקשרתי אליו כי אמא שלו חפרה לי לבוא לקחת את הדברים שלי.

הוא סיפר לי שוב על החברה שלו ועל זה שהיו יחד בצימר בסופ״ש.

ואני רק חושבת לעצמי שזה לא משנה כמה הוא יפנק אותה עכשיו.

גם אותי הוא פינק.

הלוואי והייתה לי גישה אליה, לספר לך כמה שכדאי לה לברוח.

כמה שהבחור לא בריא ולא תקין בנפשו.

הבחור אלים.

לא מאמינה ששלוש שנים הייתי צמודה לו לתחת ומללקת לו כשהוא כל פעם היה דופק לי סטירה.

כנראה שאני לא נשלטת רק באקטים שלי.

מתרברב כמו טווס.

ומה יקרה כשיפלו לו הנוצות.

והיא תפתח עיניים.

הסימנים.

הצבעים שהחזה שלי מחליף ביממה האחרונה.

מדהים.

כמו ציור שמזכיר לי את אירועי אמש.

שמזכיר לי את היופי שיש בכאב.

מראה לי שכמו שהסימן על הגוף מתעצב, משתנה ובסוף נעלם, כך גם הנפש שלי תחלים וסימנים יעלמו.

שום התמלאתי לכמה רגעים.

שוב החיוך צץ כל פעם שהחזיה יורדת.

אני אוהבת להיות מסומנת.