|
|
|
אמא שלי חזרה.
כאילו מה זה חזרה, באה לביקור קצר.
יום בערך.
חזרה להפעיל שוב את כל הטריגרים.
וללחוץ על כל הנקודות.
לא דיברנו.
היא לא הצליחה.
היא מרגישה אשמה ובצדק.
היא הלכה לא מזמן.
ואני מקווה שיקח לה הרבה זמן,
לבקר שוב.
משהו לא ברור קורה.
התפתחות מהסוג הטוב.
להכיר בזנותיות שלי היה הדבר הכי טוב שעשיתי.
הביטחון שזה בונה בי.
הערכה עצמית שלא הייתה בי.
כוסעמק אני פאקינג זונה.
ואני אוהבת את זה.
המחשבה על זה
גורמת לי להירטב.
גורמת לצווארי לחשוק בזוג ידיים מחבקות.
גורמת לי להשתתק מקריאת שמי.
גורמת לי להתאהב.
בעצמי.
מחדש.
יום שישי הגיע, אני לבד.
דרינק ספונטני מישהו? ;)
שוב.
הרי חוזר חלילה.
אני צריכה חיבוק.
היופי בנרקיסיסט.
הוא לא מודע לזה בכלל.
התקשרתי אליו כי אמא שלו חפרה לי לבוא לקחת את הדברים שלי.
הוא סיפר לי שוב על החברה שלו ועל זה שהיו יחד בצימר בסופ״ש.
ואני רק חושבת לעצמי שזה לא משנה כמה הוא יפנק אותה עכשיו.
גם אותי הוא פינק.
הלוואי והייתה לי גישה אליה, לספר לך כמה שכדאי לה לברוח.
כמה שהבחור לא בריא ולא תקין בנפשו.
הבחור אלים.
לא מאמינה ששלוש שנים הייתי צמודה לו לתחת ומללקת לו כשהוא כל פעם היה דופק לי סטירה.
כנראה שאני לא נשלטת רק באקטים שלי.
מתרברב כמו טווס.
ומה יקרה כשיפלו לו הנוצות.
והיא תפתח עיניים.
הסימנים.
הצבעים שהחזה שלי מחליף ביממה האחרונה.
מדהים.
כמו ציור שמזכיר לי את אירועי אמש.
שמזכיר לי את היופי שיש בכאב.
מראה לי שכמו שהסימן על הגוף מתעצב, משתנה ובסוף נעלם, כך גם הנפש שלי תחלים וסימנים יעלמו.
שום התמלאתי לכמה רגעים.
שוב החיוך צץ כל פעם שהחזיה יורדת.
אני אוהבת להיות מסומנת.
הבוקר התחיל מוזר.
אבל משהו מתחיל להרגיע אותי.
אני מוצאת פתאום סדר בחיי.
מידי פעם יש לי הארות.
מידי יש לי נפילות.
ואני לומדת לקבל את זה.
יהיה בסדר, אני בטוחה.
נכנסתי לפרופיל שלו באינסטגרם.
הוא חסם אותי אומנם אבל יש לי עוד פרופיל.
מטומטמת שעשיתי את זה בכלל.
הוא החליף תמונת פרופיל לתמונה מוזרה.
והעלה סטורי שהזמין אוכל מה שלא אופייני לו.
אני לא מבינה למה אני מרגישה מוזר.
הרי טוב לי בלעדיו.
ואני לחלוטין מבינה שזה היה צריך להיגמר.
אבל האם אני עוד מרגישה משהו?
האם צצה בי חרטה?
כדאי שאדחוף את כל זה מהר מתחת לשטיח.
אני צריכה תחומי עיסוק חדשים.
אני עייפה.
מחכה ליום שמישהו ייקח ממני את המושכות.
שיגרום למירוץ להספיק.
הרי אני רודפת אחרי דברים טיפשיים.
כסף, זמן, אנשים.
אושר מדומה.
הרדיפה מסביב לשעון.
אפילו לישון טוב בלילה אני לא מצליחה.
אני נחנקת.
קורסת תחת הלחץ.
עייפה.
בגוף ובנפש.
בלי פינה משלי.
בלי חום.
עייפה.
מייחלת לחיבוק הזה שיאסוף אותי.
שיטעין אותי מחדש.
לכתף לבכות עליה וליד שתלטף אותי.
אני עייפה.
הדרך הביתה נראית ארוכה.
עוד יציאה שנגמרה מאוחר מדי.
וריקה מדי.
ולא ממומשת מדי.
ריק.
