אחת בלילה.

הוא התקשר.

טיפש אחד כאילו שזה מעניין אותי.

שלוש שנים ששנאתי לראות את השם שלו על הצג.

הוא התקשר.

לספר לי שהוא זרק את התמונות שלנו.

ושהוא מכר את המקרר.

אה כן, ושיש לו מישהי.

שהיא ההפך הגמור ממני.

ההפך הגמור ממה שהוא אוהב.

אבל היא מדהימה כן?

ואני? שמחתי.

שמחתי באמת שהבחור הצליח לשחרר את נפשי.

שמחתי שלטענתו מצא את האחת.

ושמחתי כי ברגע שיצאתי ממערכת היחסים הפסקתי לבגוד.

לבגוד בעצמי.

וזה הכי גרוע מכל אפשרות לבגידה.

לא כתבתי ביממה האחרונה, אנשים מתחילים לדאוג.

הכל בסדר, תודה☺️.

התפקוד היומי המוצלח עם נפש שנגררת על גחלים לוהטות.

כשהכל תכלס נראה אותו דבר, מרגיש אותו דבר, נשמע אותו דבר.

אבל רק לאנשים שרואים אותי מבחוץ.

אני שקועה בהתסכלות תמידית. 

הסתכלות על חיי מהצד.

הרגשה נוראית, כאילו אין לך חלק בחייך.

כשסיפרתי את זה לראשונה חשבו שאני משוגעת ובצדק.

היום אני מבינה שזה דיי נפוץ.

אז אני שוב שם והיא שוב מתפרצת.

אבל לפחות היום יש לה שם.

ובמקום לראות שאני היחידה שיכולה לעזור לעצמי, אני מחפשת מושיע שיגאל אותי מיסוריי.

(אני כותבת מידי, שמישהו יעצור את זה.)

עלה לי החום ל39.1 ואני מתה שימשיך.

הזיות חום מרגישות לי הכי אמיתי.

ואולי ככה אוכל להרגיש אותך עכשיו.

כמו שאני רוצה.

כמו שאני צריכה.

בוקר ספק טוב, כי התעוררתי.

וספק רע, כי התעוררתי.

לא חוויותי בוקר כזה קרוב לחודש וזה מוזר לי.

אולי זאת הקורונה שמחלישה אותי.

אולי זה הצורך הבלתי פוסק שלי שיסכימו איתי ויראו אותי.

אולי זה הצורך שיטפלו בי.

חשבתי שהבעיה שלי נעלמה.

אבל הבוקר היא נכנסה בדלת פתוחה והזכירה לי שהיא רק ישנה זמן מה.

לסיכום, מאחלת לכם בוקר טוב משלי.

ופחות מחשבות כאלה על הבוקר.

שוב אני מעבירה את אצבעותיי בשיערי האדום והמבריק.

שוב מחליקה במעלה הרגל הימנית ליטוף שגורם לצמרמורת עדינה.

שוב עוצמת עיניים למראה אור בוהק בטלוויזיה.

שוב מסתובבת לצד ימין,

ואז לשמאל.

ואז על הבטן ואז מבינה שכבר עדיף על הגב.

כי על הגב אוכל לבהות בתקרה הלילה.

לשחק בדמיון.

מכבה את הטלוויזיה ובוהה בחדר החשוך והריק.

היד השמאלית כאילו עם רצון משלה נוגעת באיטיות ומעבירה את עצמה במעלה המפשעה שלי.

למרות שהחדר חשוך אני עוצמת עיניים לחושך שחור יותר ומתפתלת מתחושת העונג שעולה בגרוני.

מדמיינת כאילו ידי השמאלית היא ידך.

מי שלא תהיה.

שיודעת בדיוק איפה לגעת בכדי לגרום לי להשתנק, להשתתק. ולגמור.

אחת בלילה.

הייתי מתה לישון עכשיו.

לחלום קצת על מעבר לשגרה השוחקת.

עוד יום עוד בקבוק.

משהו בלבד, מרגיש לי יתום.

אין אמא ואבא לצרכים.

אין סבא וסבתא לרצונות.

והשותפה שלא מפסיקה לזיין את המוח כמה שאני מתנחמת בגברים זרים וכמה שזה לא בריא.

לא אכפת לי.

אני מעדיפה מאה גברים שיספקו לי אושר לעשר דקות מאחד ששלוש שנים גרם לי צער.

אז עזבתי את העבודה ועברתי דירה.

משהו לא מצליח להתנתק

מהנוחות השקרית שהרגשתי.

התייעצתי עם מישהו פה האם לחזור לכתוב ואמרתי לו שלא יוצא לי.

כנראה שהייתי צריכה לחכות לאחת בלילה.

נתראה✨