אחת בלילה.

בוקר ספק טוב, כי התעוררתי.

וספק רע, כי התעוררתי.

לא חוויותי בוקר כזה קרוב לחודש וזה מוזר לי.

אולי זאת הקורונה שמחלישה אותי.

אולי זה הצורך הבלתי פוסק שלי שיסכימו איתי ויראו אותי.

אולי זה הצורך שיטפלו בי.

חשבתי שהבעיה שלי נעלמה.

אבל הבוקר היא נכנסה בדלת פתוחה והזכירה לי שהיא רק ישנה זמן מה.

לסיכום, מאחלת לכם בוקר טוב משלי.

ופחות מחשבות כאלה על הבוקר.

שוב אני מעבירה את אצבעותיי בשיערי האדום והמבריק.

שוב מחליקה במעלה הרגל הימנית ליטוף שגורם לצמרמורת עדינה.

שוב עוצמת עיניים למראה אור בוהק בטלוויזיה.

שוב מסתובבת לצד ימין,

ואז לשמאל.

ואז על הבטן ואז מבינה שכבר עדיף על הגב.

כי על הגב אוכל לבהות בתקרה הלילה.

לשחק בדמיון.

מכבה את הטלוויזיה ובוהה בחדר החשוך והריק.

היד השמאלית כאילו עם רצון משלה נוגעת באיטיות ומעבירה את עצמה במעלה המפשעה שלי.

למרות שהחדר חשוך אני עוצמת עיניים לחושך שחור יותר ומתפתלת מתחושת העונג שעולה בגרוני.

מדמיינת כאילו ידי השמאלית היא ידך.

מי שלא תהיה.

שיודעת בדיוק איפה לגעת בכדי לגרום לי להשתנק, להשתתק. ולגמור.

אחת בלילה.

הייתי מתה לישון עכשיו.

לחלום קצת על מעבר לשגרה השוחקת.

עוד יום עוד בקבוק.

משהו בלבד, מרגיש לי יתום.

אין אמא ואבא לצרכים.

אין סבא וסבתא לרצונות.

והשותפה שלא מפסיקה לזיין את המוח כמה שאני מתנחמת בגברים זרים וכמה שזה לא בריא.

לא אכפת לי.

אני מעדיפה מאה גברים שיספקו לי אושר לעשר דקות מאחד ששלוש שנים גרם לי צער.

אז עזבתי את העבודה ועברתי דירה.

משהו לא מצליח להתנתק

מהנוחות השקרית שהרגשתי.

התייעצתי עם מישהו פה האם לחזור לכתוב ואמרתי לו שלא יוצא לי.

כנראה שהייתי צריכה לחכות לאחת בלילה.

נתראה✨