אחת בלילה.

אני מנסה לכתוב.

באמת.

לתת לעצמי מקום מפלט.

להקיא קצת רעל.

לשחרר מועקה או שתיים.

אבל זה תקוע.

וזה מטומטם.

כי דיי ברור שהכל מסתדר סביבי.

והחיים סה״כ ממש בסדר.

אבל יש בי משהו קצת עצור, שלא נותן לי להוציא.

לא נותן לי להיפתח כמו שהייתי רוצה.

או להיקשר כמו שהייתי רוצה.

או לחוות כמו שהייתי רוצה.

בסופו של דבר אני מה שמונע ממני.

אני מה שהורס לי.

הרס עצמי במלא המובן.

אני מתגעגעת לאחרונה לידיד שהיה לי פה ודחף אותי לכתוב.

אבל הכל מסובך כבר.

בכל אופן, מחר יום חדש.

ויהיה טוב יותר.