רגע לפני שמתפנה שוב לאנשים, עיסוקים,
אקליד כמה מילים, אפרוק.
יש מילים שבאים מכוונה טובה, אבל צובטים בלב וגורמים לתחושת עצב.
זה שלי, אני יודעת.
זה פשוט לוחץ אצלי על מקומות רגישים.
הייתי פשוט צריכה להניח את זה רגע.
עכשיו לא יודעת, אם החלק הזה מצטרף גם לערב שהיה,
לסימבוליות לפני שבוע..
אבל הייתי עכשיו בשיחה על פרידות ובכיתי עלייך,
זה כאילו התאבלתי אחרי שבוע..
ואני לא בוכה בקלות.
לבכות זה חשוב, זאת פריקה, זה לא רע.
גם ציינתי לעצמי שחשוב לתת לרגע מקום,
במחשבות, בכתיבה (כמו כאן) ואפילו יותר חשוב, בשבילי.. מול אנשים בחיי.
לצד זה בא השכל, שאוסף את הרגש, שמכתיב לי איך להמשיך לצעוד בחיים.
שבא לשמור עליי ובעיקר על הלב שלי.
בין אם זה עניינים טכניים ובירוקרטיים ובין אם זה יחסים עם אנשים.
יש ימים שאני עושה פחות, אבל עדיין בעשייה, הגעתי רחוק, התקדמתי.
לא תמיד אפשר להיות ב-100% וצריכה להיות סלחנית עם עצמי,
כי יש הרבה מאוד רגשות שעדיין שם..
ועכשיו, חזרה למציאות.