|
|
|
תמעיטי במילים,
תמעיטי באנרגיות,
פחות פתיחות,
פחות התלהבות,
יותר אדישות.
יודעת שדווקא הכנות, הפתיחות ו... כל המכלול הזה שהוא אני, מביאים את המשיכה אליי, אבל משהו שם לא נשאר, הולך, דועך, גורם לי להוריד הילוך..
גורם לי לרצות לא להיות אני.
נכתבו מלא טיוטות
ומנסה לכתוב עוד אחת,
כל רגע מוחקת,
לא שלמה עם המילים,
הכל מרגיש לי מבולגן,
מפוזר,
לא מצליחה להתמקד,
רוב היום לקח לי זמן לצלול לעשייה,
העולם הוירטואלי מסיח את דעתי,
מחשבות על אשליות נודדות במוחי,
זה לא מקדם אותי.
רוצה לחזור לפשטות,
רוצה להתנתק.
לא חייבת כלום לאף אחד,
חייבת רק לעצמי.
במיוחד לעצמי לטווח הארוך..
כי לטווח הקצר אני עושה שטויות.
"ולך אני רק מאחל שתצליחי לחזור ולחלום
למצוא את הכוחות מהתמיכה והחום
למחוק את כל הזכרונות מעוד לילה בסדום"
[שיר שגיליתי היום, לא קשור אליי, אבל יפה- עצוב.
*טריגר פגיעה מינית* למי שמתכננ/ת לבדוק אותו.
המילים האלו חזקות. תמיד המילים של הפזמון הן הכי
טובות].
של אוגוסט,
של אויר חם ולח,
של בוקר,
של יום שני,
עוד שבועיים וקצת
דברים יתחילו לנוע,
הלוח שנה מתמלא באירועים
שמנבאים את העתיד,
רוחות ינשבו,
מעברים יתרחשו,
האוכל יהיה טעים יותר,
המרחב יהיה נעים יותר,
החומר יהיה בהיר יותר,
ההצלחה האישית תיהיה
כבירה יותר,
ואתה תיהיה לצידי יותר.
לא כ"כ יפה, ממוצעת, פיקחית, אמיתית.
סיפרה שהכירה את בן זוגה אי שם בתקופה מאתגרת,
חצי שנה חיכתה שילך ממנה,
אמרה He is out of my league.
לא הלך, נשאר וממשיך להוכיח כל פעם מחדש
כמה אכפת לו, כמה אוהב, כמה כאן כדי להשאר.
כ"כ פשוט ועם זאת מיוחד, הם.
(באמת סיפור שלה. לא שלי או מעין ניסיון לכתוב בצורה
פואטית).
זאת היתה החופשה הראשונה שלנו באחד מאיי יוון.
שכרנו אוטו והגענו לחוף מבודד יחסית,
השעה היתה 18:00, השמש היתה חזקה וחיכינו
לשקיעה. היו שם עוד כמה אנשים חלק שוכבים על
הכסאות נהנים מהשמש טופלס. חלק על הגב עם
ישבן חשוף, קוראים ספר ובודדים מתרעננים במים.
המשכנו ללכת לאורך הרצועה, עוברים אותם ומוצאים
לנו פינה רק לנו. פורסים את הסדין, מתחילים
להתפשט עד שנשארים עם בגדי ים.
מורחים אחד את השניה באיזורים המאתגרים בגב, אלו
שמתפספסים.
אתה נשכב על הסדין ונתמך על המרפקים. מסתכל
עליי. "בא לי להוריד" אני אומרת לך.. "תורידי" אתה
אומר ומחייך, "בשביל זה באנו".
מורידה את החלק העליון של הבגד ים, לראשונה ככה
בציבור. לוקחת נשימה ונהנת מחמימות השמש על
שדיי, מהחופש, מהבריזה שמרגישה, רק מעצם ההרגשה
הפטמות שלי מזדקרות.
מסתכלת אלייך דרך המשקפיים, עם כובע רחב שוליים,
בחיוך מרוצה. אתה מחזיר אליי חיוך, עונד משקפי שמש
כהים, אבל מנחשת טוב מאוד לאן מסתכל.
"את צריכה להימרח גם שם" אתה מסנן. "כן, אני
יודעת.." "צריכה עזרה?" שואל.
"לא, זה יביך אותי.. אני לבד. גם ככה זה מביך אותי
לשפשף את הציצי שלי בציבור."
"לאף אחד לא אכפת.. חוץ ממני..." צוחק עליי.
מוציאה את הקרם הגנה ומנסה להתמקד במלאכה,
נמרחת כולי, דואגת שהכל יספג.
מרגישה הכי חשופה, אבל נרגשת, נצמדת אלייך רוצה
אותך לידי..
מתרומם לרגע ומציע לי בירה, נענת להצעה.
פותח לשניינו בקבוקים צוננים, עושים לחיים ושותים.
מוריד את הבקבוק מטה, לא לפני שמתנגש איתו קלות
בשד השמאלי, שקרוב אלייך, מביא לו מגע קר, רטוב
ומפתיע, משאיר עליו רטיבות.
נשימתי לרגע נעתקת.
רוכנת אלייך ומתחילים להתנשק.
מרגישה את האצבעות מטיילות בריפרוף על החזה שלי
ועוברות לכיוון האגן, ישבן.
הזמן עובר ואנחנו מדברים, צוחקים ומסתכלים לכיוון
השקיעה. קולטת אותך מביט בי, הפעם לכיוון הפנים.
מובכת שואלת "מה?"..
"סתם כיף לי להסתכל עלייך, העיניים, האף, החיוך.."
ואוסף את כולי אלייך, יד עוטפת ומחזיקה מתחת לחזה
לכיוון הבטן. נותן לי נשיקה גדולה על הלחי. אוהבת..
גלים שעוברים בגופי
כשאני שומעת מילים,
מדמיינת אירועים,
גלים של חרמנות.
כמו הרגע הזה שאנחנו במטבח,
מבשלים ביחד ואני לובשת רק חוטיני
וסינר ואתה לידי, מדריך אותי.
אני הסו שפית שלך.
הרגע הזה שהיינו בטיילת ביפו,
ולבשתי את האוברול המושלם
ואתה פשוט העברת עליי ידיים מאחור
(ואני הכי PDA discomfort בהתחלה)
הצמרמורות שהיו לי בגוף.. ואוו.
הרגע הזה שאתה פשוט מתחרמן
מהרטיבות שלי.. ורוצה לראות אותי גומרת שוב.
הרגע הזה באוהל, בפוך
שעשיתי לך נעים בכל הגוף,
שניינו ערומים,
אתה על הגב ואני מעלייך,
מרגישה אותך ואתה אותי.
ואין מילה אחרת.
לפעמים זה מרגיש מאולץ,
מתאמץ, מנותק מהחיים,
סרט של גדולים שמנסים.
של שמחה, פשטות וכיף,
כשלא מתאמצת, כשנוח ונהנת יוצאת הכי טוב
[פוטגניות].
אני אנושית, אני מכילה, אני נפגעת. נמאס לי מהחוסר
יציבות הזה.
כשרוצה לחלוק ומקבלת לפנים את המובן מאליו,
זה לא מה שביקשתי. ממש ממש לא! אני יודעת טוב
מאוד את המובן מאליו, אני לא אומרת לך את המובן
מאליו עם הבעיות שלך.
גורם לי להפסיק לרצות לחלוק עם אנשים מסויימים.
הרבה לא מכירים אותי באמת. אני מפתיעה, אפילו את
עצמי. לא מבקשת צ'אנס כבר. פשוט לא רוצה שיכניסו
אותי למשבצות.
לא אוהבת עימותים, לא טובה בעימותים. זה מכווץ.
אולי בגלל אותם 2 מקרים בחיים שהכי העזתי וחטפתי,
ממש חטפתי. דברים שילדה ובחורה צעירה לא אמורות
לחטוף. אל תשאלו אותי אפילו על מה מדובר.
אז עכשיו רק רוצה להתרחק, להסתגר, להיעלם.
יושבת לי בספריה בשקט לא-שקט, נפש סוערת.
הקלקות של עכברי מחשב ברקע. רגעים של שיחרור עם
אנשים אמיתיים בוואטסאפ.
עוד מעט אלך לקנות שוקו קר, הלוואי ויהיה להם.
