|
|
|
הדברים הקטנים, אך החשובים.
אלו שעושים את ההבדל בתחושה שלי.
אלו שגורמים לכל החושים להיות ערים,
שמפעילים את כל המנגנונים,
אלו שמספרים סיפור בראש, בבטן, בגוף.
האינטואיציה.
הדברים שאני צריכה כדי להרגיש במקום הנכון..
ולא תמיד מקבלת.
אני לא טיפשה. אני סבלנית (מנסה). בוחנת. מחכה. מקווה.
נסענו לעשות מסלול שסיפרתי לך אליו, אי שם בין חוף ג'סר א זרקא לקיבוץ מעגן מיכאל.
היה מזג אויר נעים, סוף הקיץ.
החלטנו לעשות פיקניק, אמרת שאתה תדאג ליין, לגבינות ותביא איזה סדין לשבת עליו, אני אמרתי שאביא פירות וריבות.
הלכנו שלובי ידיים לחלקת חול וצמחייה יפה, במקום תצפית מושלם, הרוח מתחזקת, אבל עדיין נעים. לבשתי שמלה מקסי קלילה, עם כתפיות דקות ומחשוף מעטפת שחיברתי בסיכת ביטחון. השמלה הזאת חשופה לי, אבל כמובן שידעתי ורציתי שתיהיה קצת חשיפה, אבל אנחנו משחקים את המשחק. דייט 3 שמו.
מתמקמים לנו מול הנוף, מוזג לנו יין, מתחילים בלחיים, מסתכלים בעיניים.
ממשיכים את השיחה ממקודם, אותה שיחה על העולם שלך, העולם שלי, זכרונות מהעבר. תוך כדי ממהרת לפרוס לנו את הגבינות ולקחת כמה ביסים, כי יודעת שמהר מאוד היין יעלה לי ועם כמה שבא לי להישאב לסחרור הזה, אני לא רוצה להרגיש רע.
נצמדת אלייך ואתה מניח יד בביטחון על הרגל שלי מעל השמלה ומלטף קלות. מרגיש מידי פעם את עורי ובעיקר את קימורי הרגל. מגניב נשיקות קטנות בין הלגימות והמילים. אבל לא מגזים, לא יותר מידי, למרות שאני יודעת שאתה רעב לזה, רעב אליי, אתה מאופק, מכבד. יודע שאני צריכה דברים לאט, לא אוהבת שעטים עליי.
השיח ממשיך, הצחוק מתגבר, אני כבר מאוד נינוחה ותוהה כמה זה משפיע עלייך, מלטפת את היד שמלטפת אותי.
השקיעה כבר התחילה ואני מנסה להתרכז בה ואתה מנסה להתרכז בי, מרגישה את המבט שלך בוחן אותי. זה מלחיץ ומחמיא.
"בא לך לטייל אתה שואל?" אמרתי כן.. וככה נשאיר את הדברים? חושב לשניה ואומר ניקח את מה שחשוב. ו...מוסיף בחיוך שובב, נכניס לך את הצעצוע הקטן הזה ושולף מהתיק, משהו שדיברנו עליו רבות. "אממ..זה בעייתי, טוב בעצם לא, אבל אין לי מה שיחזיק את זה, אני בלי תחתונים. כרגע. הם בתיק" אומרת ומסמיקה. לא בטוחה איך תגיב, אבל יודעת איך תרגיש.. אולי תתבאס במקום מסויים שזה לא בדיוק לפי התוכנית שלך.
"מה את אומרת.. טוב אפשר לדחות קצת את הטיול" ומכניס לאט יד למטה, מגששת אחר העור החשוף, אחר הדגדגן. אתה יודע כבר איך להתחיל איתי שם, למרות שרק עכשיו לראשונה אתה נוגע בי שם. מחייך חיוך שובב אליי ומנשק אותי לאט ובחושניות, נשיקה ארוכה ונעימה. תוך כדי מלטף ומשחק לי בדגדגן. תחושת דגדוג וחרמנות עולה בי. מתחילה להתפזר בכל הגוף. אני נשענת למטה ואתה רוכן קצת לכיווני. מפסיק לנשק אותי לרגע ושואל לשלומי,אם אני נהנת.
"כן" לוחשת ומחייכת.
מוציא את היד מנשק אותי שוב ולאט מעביר אותה על הצוואר, לכיוון קו המחשוף. יורד עם הנשיקות לצוואר, נושם אותי..
-בא לי אותך מכל כיוון -
אני חושבת..
מכניס יד מתחת לקו מעטפת השמלה, מלטף את השד.. "לא רק תחתונים הורדת" לוחש לי.
מחייכת ומסמיקה מכל הגילויים שקורים כאן.
עוצר וחוזר עם היד למטה, ממשיך לשחק, מתחילה להרגיש את הרטיבות. מקרב אליי צעצוע אחר ששולף מהתיק. לא מספיקה לראות ואומר לי "סמכי עליי". מרגישה רטט נעים, שעובר על כל השפתיים, לאורכן לכיוון הדגדגן. חזרה לשפתיים, קצת נכנס, אבל ממש קצת, מחפש מקום להתמקם, אבל בעיקר חוקר את המסביב. מתמלא ברטיבות חמימה..חוזר לדגדגן ומצמיד אותו חזק אליי מגביר את העוצמה. ממשיך לנשק אותי בצוואר.
מתחילה להניע את הרגליים, מנסה להכיל את כל התחושות. הרוחות מקררות את הזיעה שמתחילה לצוץ. הרטיבות גוברת ולאט לאט אתה מחליק לי את אותו צעצוע לתוכי. מושך את האצבע לניגוב נוסף של הנוזלים שיצאו קצת.
לוקח לפה ומלקק את האצבעות...
"זה בפנים?" בתחושת זרות לא ברורה שואלת אותך. מופתעת, שמחה ובעיקר סקרנית...
אתה קם ומושיט לי יד, בואי. אנחנו צועדים והרטט למטה די חלש.
הולכים לכיוון החוף, ממשיכים כאילו הכל רגיל, מידי פעם מגביר את העוצמה, אבל לא יותר מידי.
מחבק אותי, מתנשקים, מגביר את העוצמות, עוד ועוד, ממשיכים לצעוד ולטבול את הכפות רגליים בחול ובמים.
אני מתחילה להתקפל, להתפתל, להיות מובכת יותר ויותר. אתה מנסה לתפוס אותי, אומר לי שזה בסדר, קצת צוחק, מאוד נהנה. מבקשת שתפסיק,
אתה ממשיך ואומר "את נהנת, את לא רוצה באמת שאפסיק". מחזיקים ידיים ואני מתקפלת, מאיצה את הנשימות, ניהיה לי קשה, קשה להתאפק.
ואז פשוט נרגעת.... כורעת ומשחררת.
אתה מרגיש את כל המתח שיצא מהגוף.
עוד לא החשיך לגמרי, רואים את הרטיבות של החול.
מפנה את מבטי לעבר האופק ואתה מחבק אותי ואומר לי "כל הכבוד ילדונת".
משפילה מבט, חצי מובכת, קולטת שממש עומד לך. חושבת לעצמי עוד מעט אתמודד עם זה..
בינתיים צריכה את השקט שלי לרגע וחוזרת להסתכל לעבר האופק.
כשהמילים לא יוצאות מהפה במומנטום הנכון.
תמיד הייתי בגישה שצריך לזרום ולפעמים באמת צריך,
ותוך כדי בדרך לבדוק איך זה מרגיש.
אבל האם מגיע רגע ששם לא זורמים וצריך באמת
להבין את הגבולות? במיוחד בעולם הזה...
אשכרה לשבת ולדבר מה כן ומה לא?
ולא על סמך שיחות רגילות של היכרות ששואלים אותי
על הדרך מה הפנטזיות שלי.
האם אצטרך ממש כמו בשאלון רפואי/הצהרת בריאות
שעושים לפני אימון/ עיסוי לענות ולחשוף הכל?
אלו האסוציאציות שעלו לי.
זה לחשוף דברים אינטימיים ולא רק העדפות, זה לחשוף
צדדים רגישים, כואבים, מפוחדים.
צדדים שהייתי צריכה לחשוף גם בעולם הונילי והייתי
מחליקה, זורקת הערה, ממסמסת הזדמנויות ואולי
בעצם לא מיסמסתי, אלא פשוט ידעתי שזה לא התאים
לי.
רוצה להיות הכי פתוחה, הכי חשופה, הכי שם..
Don’t take me for granted.
אולי זאת הגישה, פרשנות שלי, אבל לפעמים ככה
זה מרגיש.
לצערי צריכה לפעמים את האישורים החיצוניים לדברים
מסויימים. צריכה לדעת איפה הדברים עומדים.
ראיתי גם אתמול סרט מקסים, לא משהו מרתק וקצת
איטי, משהו כמו החיים. על נדיבות, ראיית האחר, על
ההרגשה להיות שקוף. על ההרגשה לא להיות מספיק,
אבל להמשיך לנסות ולהאמין. לדעת לקום וללכת
כשלא מעריכים.
לכולנו מגיע להרגיש מיוחדים ונפלאים לפעמים ❄️
להגיד את המילים,
לתאר את החוויה,
בלי להוריד ממנה,
בא לי לקבל חיבוק עוטף ומגונן.
מביאה לשולחן לשניינו עוד מנה מקוקטייל שהכנתי,
צועדת יחפה לכיוונך,
מרוגשת כבר מהאוירה,
מהאלכוהול.
עושים עוד לחיים ולוקחים לגימה,
מחייך אליי ואומר לי
"בואי, תתקרבי אליי",
מתקרבת.. "עוד, שימי עליי את הראש"
וטופח לעצמך על הירך.
"זאת פקודה?" אני מתגרה..
מחייך אליי ואומר לי "את מחליטה מתי מתחילים.."
נמסה מהמילים, מתקרבת אלייך, נושקת לשפתייך..
מעביר את היד על הצוואר ולאט יורד לכיוון החזה,
לכיוון המחשוף.
(שמחתי על האוברול הקצר שלבשתי)
עוברת בי צמרמורת ברגע שאתה מעביר את היד לאורך
החזה, מכניס אצבעות מתחת לבד..מלטף את השד
למעלה, למטה. הפיטמה מזדקרת ואתה משחק איתה.
ממשיך ומסתכל עליי קצת מלמעלה,
מסתכלת עלייך במבט חולמני (זה האלכוהול
באמת), מסתכל על שפתיי,
"נעים לך?" "כן.." בקול שבור שגורם לי לצחוק, וגם לך
ואז אתה פשוט מוריד את הכתפייה, חושף אותי..
חושף את הכתפייה השניה וממשיך למשוך מטה,
עוזרת לך. ממשיך להוריד גם את התחתונים,
מרגישה את בד הספה הנעים,
"ומה איתך?" שואלת בהיסוס..
מוריד חולצה ומכנס ונשאר עם בוקס צמוד,
שלא משאיר הרבה מקום לדמיון,
מתרומם ונותן לי יד "בואי.."
מושיטה לך את ידי ומוביל אותי לחדר.
"תשכבי, נתרגל נשימות.."
אתה אומר לי ואני מחייכת.
שוכבת על הבטן עם רגליים מקופלות בפישוק קל..
אתה יושב מולי בין רגליי,
רגל אחת לוקח לצידך ומלטף והשניה מאחורייך.
מלטף אותי ומרגיש שאני מתחילה לרעוד..
"תעצמי עיניים ותנשמי.." נושם איתי יחד וכל פעם שאני
מתחילה לאבד ריכוז, לדבר שטויות, נותן לי קצת ומחזיר
אותי לנשימות. לאט לאט מתחילה להרגיש אותך מגשש
למטה, מרטיב קצת את המקום ומתחיל לעסות אותו,
מתחיל לשחק עם הדגדגן..
"בלי הפתעות" אני מבקשת.
"שש.. אל תדאגי, תנשמי, תהני, תתענגי"
וככה ממשיך ואני נושמת, מתחילה להזיז לאט את
הרגליים והאגן, כ"כ נעים לי...
משהו בין המילים, אבל זה אף פעם לא מספיק באמת
כדי לדעת מי עומד מאחורי המילים.
קוראת את הפרופיל שלך, את הפוסטים מהעבר ורואה
שם דברים שזרים לי, מושגים, אקטים..
זה קצת מרתיע אותי, מודה, מה אני כבר יודעת על
העולם הזה? אבל לפעמים יש פער בין הכתוב
לבין האדם, בין הדימיון למציאות, בין הלפני לאחרי
הכרות. לפעמים רוצים לבדוק. מפחדים להרוס את
ההדדיות הוירטואלית שנוצרה, את הקסם.
מפחדים להתאכזב ממה שנגלה...
ואולי רק אני מפחדת, אולי בכלל אני לא בראש מעיינך.
אתה פתוח להכרות, חושבת לשלוח לך הודעה בפוסט,
כי שניינו לבנים, אין מנוי זהב. חיפשתי אותך בצ'אט,
לא היית.. ולא הכי בא לי לחזור לשם בקרוב (זה משתנה
ובא עם החשק אני מניחה).
מה יש להפסיד? עוד מישהו שמחבב את הדמות
הוירטואלית שלי? שאלו יהיו ההפסדים,
הרווחים אם יהיו, יכולים להיות גדולים.
אולי תכתוב לי גם תגובה [לפוסט, לא חייב לזה, לא חייב
ישיר כמו "זה אני?" כי אולי זה לא אתה]? 🙃
או שאאזור אומץ, אמצא אותך מתישהו בצ'אט או אגיב
לפוסט ישן שלך.. ואולי בכלל התחושה הזאת תירד לי..
who knows...
בטופ.
אין לא נעים.
אין מה שמקובל.
מילים כמו "זה לא מנומס"
יכולות להשפיע, אבל לא. לא בא לי.
הכל פה אפור.במציאות, הכרויות זה אחרת.
[בכל מקרה אשבור לרגע את הפירמידה שיוצאת לי..
או שעכשיו -הפירמידה בכתיבה]
כמו שאחרים עושים מה שנוח להם,
לא מחוייבים לכלום, גם אני לא חייבת.
כל הסבר נוסף, כל מילה טובה, זה הרצון שלי.
כל שתיקה מהצד השני זה האגו הפגוע שלהם
ואולי בכלל הפרצוף האמיתי, הכוונה האמיתית
שהסתתרה שם מתחת לכל ההשקעה והנחמדות.
לפעמים הטוב שלי זה לא כמו הטוב של האחר,
כל אחד מרגיש דברים אחרת.
תזכורת לעצמי, לישון יותר. הלילה ישנתי יותר
וזה היה נהדר, רק שלפני דחקתי את עצמי שעות לתוך
העייפות..
תחושה לא נקיה.
לא שלמה.
עם המילים שנאמרות
ואלו שלא.
מכיוונים של אחריל, מהכיוון שלי.
אין לי שליטה על האחר,
רק בי, וגם זה לפעמים מרגיש
מיותר.
לא שלמה עם ההתנהלות,
המעשים.
לא עושה את הצעדים בלב שלם.
תמיד צריכים להיות שלמים עם כל צעד?
נקרעת בין הגבול הצהוב לאדום.
צהוב- חוסר נוחות קל, אבל אולי זה יביא אותי למקומות
טובים, כמו שאומרים היציאה מה-comfort zone,
אבל לפעמים זה מדרון חלקלק לצבע האדום וגם לא
בדיוק אדום, סתם צהוב תקוע ומעיק.
רוצה להיות שלמה, אבל אי אפשר באמת,
הרי כל החלטה שלנו נכונה רק לאותו רגע -
זה משפט מנחם.
גם בחוסר נוחות נוספת, מהרגעים שרוצה לקחת
הפסקה, לחכות שאתיישר לכיוון הנכון ורק אז אעיז
לנסות שוב, אבל גם זאת לא בהכרח הגישה הנכונה.
אמשיך לסלול את הדרך שלי,
לבדוק ולראות לאן העולם מוליך אותי,
לאן אני מאפשרת לעצמי להגיע.
להקשיב יותר לתחושות גוף,
יש ימים ורגעים שיבוא לי יותר ויש שפחות.
להבין שהחיים בנויים מאלפי רגעים זמניים,
שלא נועדו לקרות וזה בסדר. ממש בסדר.
