|
|
|
מסתכלת על הדמות שלה,
החיוך הקורן, העיניים,
כמו חלון לנשמה,
אמרו לה פעם שהיא נראית
כמו מישהי עם לב טוב.
מישהי שאני חושפת אותה יותר מידי
לאנשים רנדומליים,
אנשים שלא נשארים שם מספיק,
אנשים שלא שווים אותה,
מרגישה כמעט ממוסחרת,
מישהי שראויה למישהו שישאיר לה את החיוך,
שדמותו תשתקף בעיניה,
שיאיר את נשמתה,
שיבעיר את תשוקותיה,
שיעריך את דעותיה,
ירצה להיות באמת חלק מחייה,
יראה זאת בלי להותיר
ספק בעייניה.
עוד התחלה, שלא ברור איך תמשיך ואם בכלל.
הדרך בבוקר מחשבות על עתיד, רצונות ותשוקות.
מלווה בשירי פופ מתקופה אחרת.
עומס. אחרי ישיבה. צריכה להמשיך את היום, צריכה
להביא תוצאות. רוצה להתנתק ורוצה לברוח.
פותחת את המחשב ורואה את התמונה הזאת:
https://encrypted-tbn0.gstatic.com/images?q=tbn:ANd9GcSyx3yksSOeXxPX0l5zknMDab78lMKjl2Glkw&s
לילה, דממה, אורות העולם, דרך שלא נגמרת, רגע
לעצור. קרירות של עונות קרות יותר. בא לי להיות שם
רק אני ואתה.
ככה לפעמים זה מרגיש.
רגע אחר, התנתקות וכלום,
הכלום נועד ליצור שקט ובהירות,
למלא את מה שהלך.
עדיין מפציע החשק ללחוץ על הגז,
אבל לא בטוחה שאני שם,
האם מתישהו אני כן?
הייתי מסתירה את עצמי מכ"כ הרבה בחינות,
בין אם מדובר בפיסות מידע על חיי-
דברים "מיוחדים" יותר,
בין אם מדובר על התחושות שלי לגבי מערכות
יחסים שלי עם אנשים,
ובין אם מדובר בגופי.
עם הזמן התחלתי,
לחשוף את הגוף,
לחשוף את הנפש.
עדיין יש מחסומים ולא תמיד קל לפתוח אותם.
הפתיחות והכנות שלי,
מקרבות אליי אנשים.
לא מעט מהפעמים הם גם מתרחקים,
אבל לא בגלל התוכן,
נראה לי גם לא בגלל עצם הפתיחות,
או שכן?
זה משהו אצלם.
נראה לי זה משהו באנרגיה שמשתנה.
אותו חיבור שכולם מחפשים,
לפעמים ניצת במהירות,
אבל משהו דועך.
לפעמים זה פשוט החיים
ואז קשה להצית שוב,
ואולי מראש הכיוונים לא תואמים
וזה בסדר,
זה לא נועד לקרות,
צד אחד קיווה למשוך לכיוונו
וצד שני לכיוון אחר,
כשמשהו משתנה,
משהו בי מסתגר ועם זאת,
כמו שציינתי, אני מושיטה יד.
מנסה ומצליחה לא מעט להביע, לדבר.
כן מצפה,
לשינויים, למעשים
ולא רק לדיבורים
לא למשחקי חום- קור,
אלא אם כן זה במזגן ואז אפשר לשחק ולהתחמם.
וגם.. אם משהו חדש מתחיל,
אני אחכה לקבל איזה סימן נוסף,
צריכה חיזור,
צריכה רצון,
יודעת גם להיות זאת שמתעניינת,
יודעת להיות שם,
אבל צריכה לראות שגם הצד השני
שם בשבילי.
אני זוכרת איך נפגשנו לדייט הכי רגיל שהיה,
איך פחדת לבוא חשוף.
אמרתי לך, "גם אני באה חשופה".
אבל אתה דיברת על מעמדות השליטה,
כשידי על העליונה.
מה אני כבר ידעתי על העולם הזה,
נצמדתי לדברים שידעתי שעושים לך את זה.
בכל מקרה דייט רגיל,
תפסת לי את היד בהתחלה כדרך אגב
להסתכל על הלק שהיה לי,
הבנתי מה עשית ...
זה היה נעים.
בהמשך היה מלא איפוק,
במיוחד במגע.
בערב כשהחזרת אותי,
תפסת שוב את ידי ואני התרגשתי.
הסתכלתי ברגע הזה על פנייך ורציתי כ"כ
שתנשק אותי. זה לא קורה בדר"כ,
אבל עברנו הרבה לפני אותו מפגש.
למדתי להכיר אותך ולהתחרמן ממך.
הצמדתי את כף ידי לשלך והתחלתי להעביר אותה על
הזרוע שלך, מגששת מתחלת לשרוול ודוחפת אותו
לטובת עוד מקום בשבילי.
ראיתי שחיוך גדל, משפיל לרגע את הראש ומתקשה
להמשיך לדבר.
"זה נעים?" אני שואלת.
"את יודעת שכן..." עונה לי בקולך העמוק והמחרמן.
היה לילה קר וממש רציתי להיות מחובקת בזרועותייך.
לקחתי נשימה והתחלתי להגיד..
"כיף לי, נעים לי ובא לי שיהיה לנו נוח במרחב, תרצה
לעלות אליי? לא בקטע של סקס ושליטה.."
"אני מאוד רוצה, אבל לא יודע אם כדאי".
הסתכלתי עלייך במבט קרוב יותר ואמרתי "אני רק רוצה
קצת זמן חיבוק, לא באוטו."
"בסדר, אבל רגע..אולי כדי שקודם.." מתקרב אלי,
מחייכים ומתנשקים.
ואוו זה היה טוב, תפס אותי באיזור הפנים, היד ירדה
לכיוון הצוואר. נשיקה איטית וחושנית, רציתי כבר ..עוד.
עוצרת ואומרת "עולים?".
סוגר את האוטו ואני תופסת בידך ולא משחררת.
מובילה אותך, צעד וחצי מאחורי, ידך קרובה מתמיד
לרגליי, לישבן. החצאית הקצרה מטריפה אותך שם
מאחור אני בטוחה.
נכנסים, סיור קטן בדירה ומוזגת לך כוסית של בייליס,
תמיד יש לי בבית. אומרת "יאללה עוד אחד".
מתיישבים על הספה ומפצירה בך להוריד נעליים,
תרגיש בבית.
"אני יכול להוריד גם לך?" יודעת שיש לך פטיש לנעליים
ולרגליים שלי.
פותח את הרוכסן מהמגף בעדינות, מוריד ביראת כבוד
את הנעל ומניחה למטה, מעבירה יד לאורך הרגל,
כמעט מרגיש אותה לגמרי, רק גרביון של 20 דנייר
מפריד בינך לבין מגע עורי.
אחרי שהורדת מהרגל בשניה, כשאתה יושב לימיני.
רגל ימין מקופלת פנימה, מתקרבת אלייך ורגל שמאלה
עלייך. הבייליס חימם אותי. אתה מחמם אותי.
ממשיך להעביר ידיים על רגליי ושואל אם זה בסדר.
מחייכת ואומרת שכן.
מתקרב אליי לנשיקה נוספת שבמהלכה אני קמה
ומשנה את הפוזיציה, מתיישבת עלייך, בפישוק קל, עם
החצאית. הרגליים צמודות אלייך, כרוכות סביב רגלייך.
אני מרגישה את הריגוש שם למטה, שלי, שלך.
משתהה עוד כמה רגעים שמרגישים לך כמו נצח..
לא דמיינת את הרגע הזה, בעצם כן דמיינת, לא חשבת
שזה יקרה באותו ערב- לילה.
אנחנו ממשיכים לדבר עוד קצת, אתה מובך, אני גם
קצת, אבל משדרת נינוחות ומצמידה את ידך במעלה
הירך שלי, רוכנת לעברך וידך כבר יודעת, עוברת איתי
לכיוון הישבן ואני מרפה וכולי מושקעת בפנייך, צווארך
ובכתפיים הרחבות שלך.
מתענגת על המגע שלך, על התנוחה, קצת מתחככת
שם למטה..
אתה מעלה את ידך מתחת לחולצה שלי במעלה הגב,
מגיע כמעט עד לחזייה. אני עוצרת לפתע.
אתה נבהל "הגזמתי? את בסדר?"
"הכל טוב.." אומרת בנונשלנטיות ומציעה שנעבור
למיטה. שוב מובילה אותך... הפעם לחדרי.
אתה מובך לא יודע מה לעשות.
"אתה רוצה לישון איתי? זה בסדר? רק לישון"
"כן, מאוד.." ומעביר יד על הלחי שלי.
מתחיל להוריד את הבגדים וקולט שגם אני, אבל עם
הגב אלייך.
קולט שיש מראה שקצת רואים אותי, לא יותר מידי.
מציץ קצת ואני קולטת אותך, מהר משפיל את הראש.
אני כבר רק בתחתונים שם ובלי חזייה, אתה עוד לא
רואה יותר מידי. לוקחת מהארון שמלת פיג'מה ושמה
על גופי.
אתה ערום עם תחתונים. עומד לך של החיים.
נכנסים, מכסה את שניינו, מתחבקים וככה ממשיכים
לדבר עוד קצת, על הערב שהיה, מה אהבנו אחד בשניה
עד שלאט לאט נרדמים לנשימות ולשקט שלנו.
בספונטניות הלכנו להצגה, לאותה הצגה שלא היה לי
עם מי ואף אחד לא רצה לבוא איתי.
טוב, אם אהיה כנה לא הצעתי לאף אחד.
לא תמיד זורם לי עם כולם. במיוחד בראש.
תיארת לי לפני כמה ימים מה מחרמן אותך, שתקתי,
קיבלתי. לא ידעת, אבל תיארת קצת אותי, בלי להכנס
לפרטים, בין אם זה מוטיבים פיזיים או בין אם זה יכולות
של הגוף. שוב, לא אכנס לפרטים.
שאלת אותי, מה מחרמן אותך? אני לא אחת שנכנסת
לתיאורים, אומרת דברים בנאליים, אבל מה לעשות שזה
מה שעושה לי נעים.
הבעיה שגם עם הידיעה מפספסים אותי, אתה קצת
מפספס אותי. זה פחות נעים.
בכל מקרה, חמישי בערב ורציתי ממש לצאת, רציתי
לשים שמלה יפה, להרגיש אישה, להרגיש בדייט.
זרמת. איזה באסה שאני הייתי צריכה להציע לך..
אבל היי זין על הכל, גם אם החוויה חד פעמית, אני רוצה
ערב כיפי.
באת לקחת אותי ויצאתי רעננה למרות הלחות הנוראית,
כשכמה רגעים לפני הזעתי שוב אחרי מקלחת, מזל שיש
מזגן. לבשתי את השמלה החדשה שלי, קיצית, יפה.
נכנסת לאוטו באנרגיות שיא, אתה מחייך, אבל קצת
מאופק יותר. בראש שלי, ביישן במציאות או מתבאס
עליי, שאני לא בדיוק כמו בתמונה וזה לא מה שדמיינת.
ומישהו שואל בכלל מה אני מרגישה ברגע הגילוי?
נוסעים, מדברים, אתה נבוך. אני מקלילה, כזאת אני.
מדברת על כל הנושאים שטרם דיברנו עליהם, מזרימה
אותך לשיחה טובה שוגרמת לשניינו לחייך, לי להיות
צינית ולעקוץ, ולך להסתובב אליי עם הראש, עם חיוך
גדול.
מגיעים לאיזו יפו, נכנסים להצגה, איזה מוזר זה לשבת
ליד בן אדם יחסית זר שאיתו באת להצגה.
קשובים, מגיבים בהתאם ולא יוצרים יותר מידי
אינטראקציה. ההצגה היתה קצרה, מזל. התחלתי לאבד
את הסבלנות, היתה משעשעת לפרקים, אבל לא משהו
מוצלח שהייתי רצה להמליץ. יצאנו לחמימות של הקיץ
בערבים, קפאתי בפנים. אוהבת את התחושה הזאת בה
אני "מפשירה".
התחלנו לדבר על ההצגה, חזרה לנושא שלנו.
הנושא שאתה שוחה בו.
בעודנו הולכים ומדברים, הראש קצת הולך לכיוונים של
איך הערב הזה הולך להתקדם, מוציאה מהתיק שלי
מים. - כבר דבר חכם אחד עשיתי הערב, הבאתי את
הבקבוק מים שלי.
פתאום שואל "בא לך גלידה?" אני בפנים צועקת כןןןן
ובמציאות בחיוך מעודן אומרת לך "אשמח".
מזמין אותי, לגלידה.
מטיילים לנו, אוכלים ומצליחים לקדם את השיחה.
מידי פעם שותקים, אוכלים.
אתה מציע לי מהגלידה שלך, עוצרים ואני באה לקחת
עם הכפית. אתה לוקח את הגלידה שלך רגע אחורה
ואני לא מבינה, "מה כפית עכשיו? מה אני אריסטוקרט
כמוך? בואי קחי לק".
אני קצת מחייכת.. ושואלת "זאת משימה?"
אתה מסתכל אלי מלמעלה ואומר "כן, משימה ראשונה
להערב.."
מקרבת את הגלידה אליי, אוחזת קצת באצבעות שלך
קצת בקונוס. אתה מגביל, מחייך חיוך קטן. מכאן.
"תוריד קצת", "לא תעלי.."
עולה קצת על קצת האצבעות, הפעם היד שלי שעונה
קלות על הזרוע שלך ומביאה ליקוק טוב לגלידה.
"ילדה טובה" אומר לי ואני עוד רגע מתפקעת מצחוק
ונותנת לך דחיפה קטנה על ההערה הזאת.
אין ספק, אתה סוף סוף מתחיל להשתחרר.
בא לי כבר לקבל את המשימה הבאה...
הדברים האלו שבא לנו יחס ומענה עליהם
שלא ישארו תלויים באויר..
שלגיטימי לזרוק אותם ככה סתם לעולם.
ישנתי ממש טוב, בלי שמיכה בכלל כי היה חם.
היו לי חלומות חזקים, מה זה חזקים? אינטנסיביים.
ממש לא מיניים, תרגעו.
העולם הוא לא רק סקס אחד גדול.
חלמתי על ריב עם קרובת משפחה, זה היה ריב גדול
ואני אף פעם לא באמת רבה איתה, שם זה היה מכוער.
חלמתי על אנשים שונים שמחבקים ומרימים אותו גבוה,
קצת כמו ילדה מגודלת.
מפחדת שלא יעמדו בזה, אבל הם עומדים.
ולנושא אחר, מרגישה שאולי אני לפעמים דורשת יותר מידי,
אבל זה מה שאני צריכה ואחרי חיים שלמים שלא דרשתי,
התפשרתי, נמאס לי.
יכולה לרשום כמה שאני רציונאלית, מכילה ועוד.
אולי צריכה פשוט לפרוק את כל זה, להוציא את זה,
שהדחפים ירגעו קצת לזמן מה,
שליטה עצמית קוראים לזה?
הצרכים שלי כן צריכים לקבל מענה, אבל גם לזה יש לוחות זמנים.
בגלל שיום ולילה, יש מצב נפשי ופיסי.
ועוד משהו...
יש דבר כזה יותר מידי מין. לא במובן הפיזי.
גם בפיזי, אבל כרגע מדברת על הלא.
גם אם אתם נשלטים.
אתם קודם בני אדם, עם רצונות.
גם אם לפעמים לרגע לא נעים, גם אם זה קשה
וגם אם זה בא קצת בדיליי.
חשוב להביע את עצמנו. חשוב להיות אנחנו.
איך אנשים מרשים לעצמם.
איך לפעמים משיחות הכי רדודות לומדים משהו.
איך רגע אחד אני מאבדת את זה מעצבים,
בגלל רעב, לחץ, שינויים הורמונאליים ומוציאה הכל
על האנשים היקרים לי..
ואיך ברגע שזה מישהו זר יותר, אני נחמדה ומצחקקת,
כאילו הכל בסדר.
זה מדהים, איך רק בבוקר רשמתי כמה הדברים
טובים ונכונים לי כרגע.
המילים נכתבו בשעה מוקדמת, הידיים רצו על המקלדת בביטחון.
האמנתי לכל מילה. הרגשתי הכי צלולה.
איך לפני יום בערך הרגשתי שאני כבר כמעט ולא צריכה את המקום הזה.
איך פתאום עם היום הכל מתערפל,
המילים משתנות. הצלילות הולכת.
איך אני צריכה לאט, אבל רוצה לפעמים מהר.
עירום. הפחד הזה ומצד שני ההרגשה
הנעימה בחשיפה, בשחרור, כשמרגישים שהגוף שלך
מתקבל, כשחושקים בו.
התחושה של העור עם האויר, עם המצעים, עם הספה
בעלת הריפוד הקטיפתי, עם מגע ידייך או אפילו בפעם
ההיא כשהושבת אותי עלייך, עם הפנים אלייך, אבל
בעיניים מכוסות. תמיד בעיניים מכוסות..
הפעם קשרת אותי על המיטה.
ידיים, רגליים ואני על הברכיים.
מרגישה את מבטך החודר, גם בחשיכה.
את השקט שלך.
שם ידיים על כתפיי, מעביר את אחיזתך בי במורד
זרועותיי עד האמצע ונעצר. אוחז בי בחוזקה, קצת יותר
מידי.. מרגישה אותך קרוב אליי, בוחן אותי, את קצב
נשימותיי, את החזה שעולה ויורד.
מרגישה את הנשימות שלך על צווארי , איך אני אוהבת
את הנשימות שלך. נושם לתוך הרגע.. מנסה לחקות
אותך, להרגיע את עצמי. את הנשימות.
רגע לפני שנשימתי נעתקת שוב.
בבקשה תתחיל....
