|
|
|
ימים של סוף ושל התחלות חדשות ומרגשות.
ימים של הנאה, חום ומלא אהבה.
סיפוק, עשייה.
במקביל, רגעים של ניתוק הנפש מהגוף,
לעיתים חזרה למציאות, חזרה לכל הדבר הזה שנקרא
גוף. תחושות שליליות ותחושות רחוקות..
מוסיפה בעריכה-11:59
רגעים יפים של אחרים שאולי לא יהיו אצלי ואם כן,
יבואו עם חוסר, כי אין יותר ובחלק לא היה,
כי זה אחר אצלי.
קצת עם כווץ' בלב.
מעורפלת כהרגלי, כי ככה טוב לי.
בא לי להתמקד במה שיש,
לנקות קצת את הכמעט.
שתציץ,
תנעים,
תרחיב,
תפתח
ואז תכנס חזק... ללב.
כמה מביך זה לפעמים להגיד את מה שרוצים באמת..
זה פוטנציאל,
זה פנטזיה,
זה לופ שלא נגמר.
זה אכזבות,
זה עצב,
זה קבלה והשלמה,
זה מורכב.
זה לא שלם,
זה כמעט.
זה לא אתה..
זה לכריות.
כמה עצבים בגוף,
כשאני רוצה לחיות את החיים..
איך לעזאזל אני "מרשה" לעצמי להתהלך
בין אנשים?!
לשים את אותם בגדים?!?!
החיים תחת זכוכית מגדלת,
הטביעו בתאים שלי הרגלים מגונים,
הרגלים מעכבים,
מ ש ת ק י ם..
שמונעים ממני להעיז יותר,
לחייך יותר, להיות יותר.
ומה עכשיו?
יושבת, מתבאסת על הכל, מחפשת אחר השקט,
תוהה אם יש טעם להקשיב לאותם קולות רק בשביל
לשקוע בעוד תחושות רעות, כי זה לא בא ממקום טוב.
זה בא ממקום של ביקורתיות רעילה.
קצת רוצה לבכות, קצת לצרוח, קצת לעצור הכל,
קצת לברוח, קצת להיות אחרת... 😔
צלילות,
התפכחות,
וידוי,
הצפה,
הבנה מעמיקה,
הצפה ממשיכה,
נסיעה לסידורים ומחשבות...
הבנה, שהכל יהיה בסדר.
הכל מסתדר.
סתם עושה סרטים עם עצמי לפעמים..
העיקר אני.
עכשיו רק נשאר לשחרר סתימה בשירותים 🙄,
הלוואי וזה יעבוד.
רוצה לרשום שהלוואי והיה אפשר לשחרר גם את הנפש ככה, אבל
לשחרר באמת...
לא מבינה לפעמים אנשים,
אבל גם את עצמי לא.
רק יודעת שאוהבת וטוב לי עם חיבורים טובים
ורוצה לקדם את זה למעשים.
גם לי יש פחדים (מלא!) וקשיים..
רעבה לחוויות ותחושות.
*רק* רוצה להגיע אל המנוחה והנחלה.. 🥲
מגיעה לדירה שלו, אחרי לילה מושלם
ואז הוא תופס אותי חזק מאחורה,
נצמד ממש ומתחיל בנשיקות,
זה קצת נעים, אבל קצת לא מסונכרן.
רגע, חכה תן לי רגע..
העניינים מתלהטים,
או כך לפחות זה נראה אם היו שואלים,
אבל אני כבר מזמן התנתקתי,
מגששת באפלה,
יודעת מה צריכה,
יודעת שתכף יגיע הרגע,
"זורמת", אבל מבפנים עצורה,
רק רוצה לברוח,
אבל כל כך כמהה למגע,
לאהבה, לזיון טוב...
אבל מפחדת, לא שם.
והוא שואל שאלות,
אני לא יודעת את התשובות.
זורקת משפטים לאויר,
שקראתי ושמעתי,
מילים שמנסה לחבר לעצמי,
מנסה לקרב, אבל בעצם מדברת ממרחק.
זה מתחיל, נעצר..
הלב מחסיר פעימה.
הכאב מפלח את הנשמה.
מנסה להכיל,
מנסה להיות חזקה.
מנסה להיות,
מנסה לנשום,
ותוך כדי לתווך.
זה קצת מקרטע,
קצת נסלח,
אבל אז זה קורה שוב..
ורגע לפני פשוט בורחת,
רצה ולא מסתכלת לאחור.
כוסעמק.
או שלא? וזאת בעצם תזכורת לי איך אני צריכה לנהל
את הדברים בהמשך, מה אני צריכה כדי לקדם את זה.
כדי לבקש שיראו אותי, שיתנו לי זמן, שיעזרו לי לעבור
את המכשול הקטן שיש, שאולי הוא בכלל בראש.
אופציה 1- ירדה מהפרק מהר, כל נים בגופי הרגיש שאי
אפשר באמת יהיה להביא את הדברים בהמשך.
אופציה 2- הרגיש לי תקופה הכי נוחה ורציתי ממש,
ועדיין...אבל התנאים לא מתאימים.
אופציה 3- היה פה משהו טוב, זה עדיין באויר, לא ברור.
אופציה 4- אם בכלל, היתה בכלל פנטזיה על שום בסיס.
אבל צריכה להמשיך עם המבט קדימה.
לא לחפש את פתרון הקסם בגורם חיצוני, כמובן
שצריכה גם אותו, אבל בסוף יהיו עוד אופציות והמצפן
הפנימי שלי ינחה אותי למקום הנכון.
אולי גם 2/ 3 פתאום קצת יתאימו.. כרגע מנסה להיות
ריאלית. אולי גם 4.. ותמיד יגיעו עוד מספרים ועוד
הזדמנויות.
מה שבטוח כנות, פתיחות, תקשורת - זה מה שמקדם
אותי. אתמול היו הרבה סגירות ופתיחות של דלתות.
הבנה של המצב, הבנה שלי מול עצמי.
אני אוהבת אותך,
אבל די למנוע ממני דברים,
די לזרוע בי פחד,
די לראות חדשות.
אני מבינה שאני עולמך
ואת עולמי,
אבל הידיעה שכמעט כל דבר,
אבל כל דבר שאעלה יגרום
לגלגול עיינים, הערה עוקצנית או אפילו כעס ועצבים..
זה מתיש, זה לצאת למלחמות על החופש שלי,
על הרצונות שלי,
על היכולת לחיות,
לחוות ולהנות.
זה מפחיד בעולם שקורים פה דברים רעים,
אבל מה הטעם לפעמים בחיים?
לשבת כל היום במקום בטוח?
וזה מדהים שלפעמים אני מצליחה.
אני אוהבת אותך..
