Wanderlost Journeys

כמה עצבים בגוף,

כשאני רוצה לחיות את החיים..

איך לעזאזל אני "מרשה" לעצמי להתהלך

בין אנשים?!

לשים את אותם בגדים?!?!

החיים תחת זכוכית מגדלת,

הטביעו בתאים שלי הרגלים מגונים,

הרגלים מעכבים,

מ ש ת ק י ם..

שמונעים ממני להעיז יותר,

לחייך יותר, להיות יותר.

ומה עכשיו?

יושבת, מתבאסת על הכל, מחפשת אחר השקט,

תוהה אם יש טעם להקשיב לאותם קולות רק בשביל 

לשקוע בעוד תחושות רעות, כי זה לא בא ממקום טוב.

זה בא ממקום של ביקורתיות רעילה.

קצת רוצה לבכות, קצת לצרוח, קצת לעצור הכל, 

קצת לברוח, קצת להיות אחרת... 😔

צלילות,

התפכחות,

וידוי,

הצפה,

הבנה מעמיקה,

הצפה ממשיכה,

נסיעה לסידורים ומחשבות...

הבנה, שהכל יהיה בסדר.

הכל מסתדר.

סתם עושה סרטים עם עצמי לפעמים..

העיקר אני.

עכשיו רק נשאר לשחרר סתימה בשירותים 🙄,

הלוואי וזה יעבוד.

רוצה לרשום שהלוואי והיה אפשר לשחרר גם את הנפש ככה, אבל

לשחרר באמת...

לא מבינה לפעמים אנשים,

אבל גם את עצמי לא.

רק יודעת שאוהבת וטוב לי עם חיבורים טובים

ורוצה לקדם את זה למעשים.

גם לי יש פחדים (מלא!) וקשיים..

רעבה לחוויות ותחושות.

*רק* רוצה להגיע אל המנוחה והנחלה.. 🥲

מגיעה לדירה שלו, אחרי לילה מושלם

ואז הוא תופס אותי חזק מאחורה, 

נצמד ממש ומתחיל בנשיקות,

זה קצת נעים, אבל קצת לא מסונכרן.

רגע, חכה תן לי רגע..

העניינים מתלהטים, 

או כך לפחות זה נראה אם היו שואלים,

אבל אני כבר מזמן התנתקתי,

מגששת באפלה,

יודעת מה צריכה,

יודעת שתכף יגיע הרגע,

"זורמת", אבל מבפנים עצורה,

רק רוצה לברוח,

אבל כל כך כמהה למגע,

לאהבה, לזיון טוב...

אבל מפחדת, לא שם.

והוא שואל שאלות,

אני לא יודעת את התשובות.

זורקת משפטים לאויר,

שקראתי ושמעתי,

מילים שמנסה לחבר לעצמי,

מנסה לקרב, אבל בעצם מדברת ממרחק.

זה מתחיל, נעצר..

הלב מחסיר פעימה.

הכאב מפלח את הנשמה.

מנסה להכיל,

מנסה להיות חזקה.

מנסה להיות,

מנסה לנשום,

ותוך כדי לתווך.

זה קצת מקרטע,

קצת נסלח,

אבל אז זה קורה שוב..

ורגע לפני פשוט בורחת,

רצה ולא מסתכלת לאחור.

כוסעמק.

או שלא? וזאת בעצם תזכורת לי איך אני צריכה לנהל

את הדברים בהמשך, מה אני צריכה כדי לקדם את זה.

כדי לבקש שיראו אותי, שיתנו לי זמן, שיעזרו לי לעבור

את המכשול הקטן שיש, שאולי הוא בכלל בראש.

אופציה 1- ירדה מהפרק מהר, כל נים בגופי הרגיש שאי

אפשר באמת יהיה להביא את הדברים בהמשך.

אופציה 2- הרגיש לי תקופה הכי נוחה ורציתי ממש, 

ועדיין...אבל התנאים לא מתאימים. 

אופציה 3- היה פה משהו טוב, זה עדיין באויר, לא ברור.

אופציה 4- אם בכלל, היתה בכלל פנטזיה על שום בסיס.

אבל צריכה להמשיך עם המבט קדימה. 

לא לחפש את פתרון הקסם בגורם חיצוני, כמובן 

שצריכה גם אותו, אבל בסוף יהיו עוד אופציות והמצפן

הפנימי שלי ינחה אותי למקום הנכון.

אולי גם 2/ 3 פתאום קצת יתאימו.. כרגע מנסה להיות 

ריאלית. אולי גם 4.. ותמיד יגיעו עוד מספרים ועוד

הזדמנויות.

מה שבטוח כנות, פתיחות, תקשורת - זה מה שמקדם

אותי. אתמול היו הרבה סגירות ופתיחות של דלתות.

הבנה של המצב, הבנה שלי מול עצמי.

אני אוהבת אותך,

אבל די למנוע ממני דברים,

די לזרוע בי פחד,

די לראות חדשות.

אני מבינה שאני עולמך

ואת עולמי,

אבל הידיעה שכמעט כל דבר,

אבל כל דבר שאעלה יגרום 

לגלגול עיינים, הערה עוקצנית או אפילו כעס ועצבים..

זה מתיש, זה לצאת למלחמות על החופש שלי,

על הרצונות שלי,

על היכולת לחיות,

לחוות ולהנות.

זה מפחיד בעולם שקורים פה דברים רעים,

אבל מה הטעם לפעמים בחיים?

לשבת כל היום במקום בטוח?

וזה מדהים שלפעמים אני מצליחה.

אני אוהבת אותך..

רגע לפני שמתפנה שוב לאנשים, עיסוקים,

אקליד כמה מילים, אפרוק.

יש מילים שבאים מכוונה טובה, אבל צובטים בלב וגורמים לתחושת עצב.

זה שלי, אני יודעת.

זה פשוט לוחץ אצלי על מקומות רגישים.

הייתי פשוט צריכה להניח את זה רגע.

עכשיו לא יודעת, אם החלק הזה מצטרף גם לערב שהיה,

לסימבוליות לפני שבוע..

אבל הייתי עכשיו בשיחה על פרידות ובכיתי עלייך, 

זה כאילו התאבלתי אחרי שבוע..

ואני לא בוכה בקלות.

לבכות זה חשוב, זאת פריקה, זה לא רע.

גם ציינתי לעצמי שחשוב לתת לרגע מקום,

במחשבות, בכתיבה (כמו כאן) ואפילו יותר חשוב, בשבילי.. מול אנשים בחיי.

לצד זה בא השכל, שאוסף את הרגש, שמכתיב לי איך להמשיך לצעוד בחיים.

שבא לשמור עליי ובעיקר על הלב שלי.

בין אם זה עניינים טכניים ובירוקרטיים ובין אם זה יחסים עם אנשים.

יש ימים שאני עושה פחות, אבל עדיין בעשייה, הגעתי רחוק, התקדמתי.

לא תמיד אפשר להיות ב-100% וצריכה להיות סלחנית עם עצמי,

כי יש הרבה מאוד רגשות שעדיין שם..

ועכשיו, חזרה למציאות.

קצת בודד,

קצת מוזר,

קצת טעם מר.

על הגילויים הקטנים האלו בלי להשמע אובססיבית..

לא נרדמת, גוללת את כל השיחות בוואטסאפ,

רואה תמונות משתנות, מספרים לא שמורים, שיחות 

שפעם הייתי מוחקת, אבל בשנה האחרונה לא ממהרת 

למחוק את כולם. חלק כן חלק לא.

אותך משום מה לא מחקתי, שמת תמונה, היית בלי, 

דיסקרטי..ומה שמת? תמונה של ג'יפ.

זוכרת את היום שגיליתי על הפאשן שלך לג'יפים, 

הפנטזיה שיהיה לך אחד. זה עשה לי קצת טוב, לשמוע

עוד ממך, להכיר את עולמך.

יש פנטזיות שקל יותר להגשים, שלא תלויות ביותר מידי

גורמים אנושיים. יותר נוח ממני, יותר נוח מלהתמודד

עם השדים שבפנים.

בסוף אנחנו מייחלים לחוויה, להרגשה מסויימת לא 

לפריט/ אדם מסויים.

כשאת עומדת על הברכיים,

עירומה רק עם תחתונים,

מענגת את עצמך ומסתכלת על המראה,

הגוף דרוך, הקימורים מסתדרים, פתאום את מרגישה

קצת יפה, קצת נחשקת.. ולא מבינה למה את כ"כ 

שיפוטית כלפי עצמך?

העונג מתגבר ואת מרגישה שברגע הזה כמעט הכל 

יכול היה להתקבל..