Wanderlost Journeys

תורידי הילוך

תתמקדי בעצמך, בסביבה הקרובה אלייך

תשחררי, הכי תשחררי..

🤦🏻‍♀️

כשצובט בלב על זוגיות חדשה של אחרים (לא כולם)

כשהקשר הוא בהתכתבות של מילים בודדות ואנחנו לכאורה "חברות קרובות". במציאות זה אחרת, אבל קביעת פגישה מרגישה קצת סיפור..

כשאתה בסדר ומנסה לשמור על קשר טלפוני, אבל לפעמים זה לא זורם ותקוע על "מה קורה" ולא מצליחה לספר את הדבר הזה שקרה (עניינים טכניים).. ותוהה אם בכלל "צריך" או אם יש רצון

ויש את הבחור שלא הכי בא לך לשלוח הודעה, אבל הוא כן שולח פה ושם ויש תקשורת, אבל הוא לא באמת מקדם את זה ואת יודעת שזה מיותר וחבל לך על הזמן, גבר שרוצה הוא גבר שעושה ואת זה החיים מלמדים אותי שוב ושוב. לא משנה כמה אעיר ואעלה את הנושא, זה לא באמת משנה יותר מידי. שטויות כאלו.

[היו פה מילים שנמחקו..]

רק אגיד שגם כשאני כבר קצת אחרת,

שמה את האמת מול הפנים (וד"א עשיתי זאת כבר לא 

מעט פעמים), עדיין האינסטינקטים בוערים. 

עדיין מרגישה שלא יכולה לסמוך על האדם שמולי. 

יודעת שכל רגע, פתאום אגלה את האמת.

דווקא לכמה רגעים הרגשתי שפתאום מה שמשנה זאת המהות שלי, הנפש, הנשמה או איך שלא תקראו לזה. פתאום הגוף שלי, הוא רק כלי קיבול ולא מעבר.

זה קצת הקל.

ממש ממש קשה לי לנשום.

רגעים שממלאים חללים.

הכל זמני,

אתמול הרגשתי צורך להגיד תודה,

לא להם, אלא לתפקיד אותו הם משרתים,

שוב.. באופן זמני.

האי וודאות תמיד מרחפת,

הפוטנציאל תמיד שם, אבל אחוזי המימוש,

אחוזי ההצלחה,

(לפי ההגדרה שלי להצלחה),

נמוכים.

אבל הצלחות תמיד שם,

עוד נדבך בדרך ל...

אבל במקביל מרגישה שזה קצת שורט אותי,

יותר סקפטית.

מה שיחבל ויוביל לפחות התמסרות,

פחות אני וזה.. לא טוב מלכתחילה.

ככל שעובר הזמן- תחושת כעס, תסכול, ריקנות.

אני לא צריכה את זה כך.

ההוכחה היא עליכם.

אתם נכשלים.

הציניות, החדות, הקול המהפנט... הטוב לב, התמימות הרגעית

שווים לתחת.

רציתי לפרוש מכאן, מהקהילה,

אך בשלב מסויים הייתי צריכה את הכתיבה,

זה אחרת מלכתוב למגירה.

רציתי לצעוק,

למקלדת..

היה לי קשה, זה בא והולך.

יודעת שמדובר בהתעסקות שמגבירה את הקושי,

בריחה למקומות אחרים עוזרת,

אבל יש רגעים שצריך להתמודד,

הרוב מאכזב. אתה/ם, כולכם.

אולי גם אני,

מנסה לדייק,

אבל מוצאת את עצמי מתעמתת שוב

עם האנשים הלא נכונים

ואולי העימות האמיתי פה הוא מול עצמי.

התרגול הזה של לדבר את אשר על ליבי,

להתמודד עם אי נוחות ויש כ"כ הרבה ממנה.

החל מהרגע שאני מביטה בעצמי במראה.

"Something has changed within me
Something is not the same
I'm through with playing by the rules of someone else's game
Too late for second-guessing
Too late to go back to sleep
It's time to trust my instincts, close my eyes and leap"

לפעמים אנחנו מוזרים ומדברים בתדרים שונים

ואז עושים כיול של מערכת היחסים הזאת ושוב קצת

יותר נעים בפנים.

פה ושם מבליחות מילים של אינטימיות אחרת,

אינטימיות לה אני מייחלת.

זה עושה לי טוב, זה גורם לי לשלוח לך תמונה בסופ"ש,

כשלפני אני אומרת.. "בא לי לשלוח לך תמונה" עם חיוך

שובב. 

"עוד משהו אומנותי?" אתה שואל.

"כן", אני עונה.

לא יודע שאני כבר זמן מה במהלך ההתכתבות איתך

מצלמת את עצמי בזוויות שונות, בתאורה עמומה,

משחקת עם כל הפיצ'רים עד שמרוצה.

על הברכיים, רוכנת קצת לאחור, מול המראה.

לובשת את הבייבידול שקניתי, בד מבריק של סאטן לבן,

גופיה ומכנס ממש קצר, עליונית תואמת מעל

שחושפת כתף, רק כדי להרגיש את המגע המלטף,

להרגיש נשית ולעורר את עצמי, אותך.

שולחת ומחכה לתגובה.

אתה אוהב, אבל חסר לי שם משהו בין המילים, 

לדעת מה רץ לך בין התאים. מה אתה מרגיש, מה היית

רוצה לעשות (לי), זה חסר לי.

השיחה עוברת נושא ואני נשארת עם הפנטזיות, הרצון

הזה שתיהיה שם איתי, תרגיש את גופי, תרגש אותי (ואני

אותך). לדעת שזה אמיתי..

אתה מתלהב, משהו חדש מסעיר מתחיל כאן.

היא מקסימה,

היא גורמת לך לחייך.. היא טובה לך.

הימים עוברים ומשהו שם לא מבשיל, אתה נתקע,

אבל ממשיך כי להתחיל זה מתיש.

היא שם, זה נוח.

היא בחורה, יש לה את כל האיברים הנדרשים,

והיא גם חכמה והיא טובה לך, לפחות היתה..

יש פוטנציאל, אתה לא אחד שמוותר בקלות.

במיוחד שאתה רואה שהיא בסדר,

בלי פוזות, נכון שרוטה פה ושם, אבל כולן.. וגם לך לא

חסר, נכון?

אתה רק רוצה שיחה טובה, לזיין, שקט, עוד שיחה.

יחס.

מישהי שתכיל אותך, היא חשובה לך.. קצת. לפעמים.

בא לך להגיע ליעד, מה היעד שוב? אושר? נחת? 

אתה מוכן גם להכיל אותה, רק שתדע להרפות, לא

ללחוץ, לא לקדוח יותר מידי.

לא תטרטר אותך.

תיהיה אישה טובה. 

אתה חוזר אחרי העבודה, רוצה שקט, אבל גם ארוחה

טובה וגם לשחרר, לפרוק.

היא במוד אחר, היא מקשה, היא לא זורמת, היא קצת 

מעצבנת.. אבל גם אתה כנראה לפעמים 

יש רגעים שאתה מרגיש שהיא כמו חיה פצועה.

מבועתת, לא ברורה, קפואה. אתה חיית הטרף, הציד.

אתה מרגיש רע. לא מבין. מתוסכל.

למה זה לא יכול להיות יותר קל?

עובר הזמן, השיחות כבר מרגישות אחרת. היא לא

נותנת.. מעצמה, מגופה, האנרגיה ירודה.

רשמית הגיע הזמן, להחליף למישהי אחרת, כי למה לך

לשבור ת'ראש כשהחיים הם מירוץ קשוח

ואתה רק רוצה לנוח..

מזל שיש עבודה, חברים, משפחה, קידמה ואת עצמך.

"מזל" שיש כ"כ הרבה סיבות- תירוצים

כדי להסביר את עצמי לאחרים,

לדלג על ה-סיבה.

אולי, בכלל אין את ה-סיבה, אולי היא נמצאת תחת

קטגוריה ש"קל יחסית" להגיד.

יתכן מאוד שהכל מכלול.

אני סתם מספרת מה שנוח, מה שיותר מורגש בחיים או 

תלוי אדם, מה נכון לי לחשוף מולו/ה.

בסוף הכל נכון.

פערים.

יום מעאפן, אולי החוסר שינה נותן את אותותיו. 

יעבור.