Wanderlost Journeys

רגעים שממלאים חללים.

הכל זמני,

אתמול הרגשתי צורך להגיד תודה,

לא להם, אלא לתפקיד אותו הם משרתים,

שוב.. באופן זמני.

האי וודאות תמיד מרחפת,

הפוטנציאל תמיד שם, אבל אחוזי המימוש,

אחוזי ההצלחה,

(לפי ההגדרה שלי להצלחה),

נמוכים.

אבל הצלחות תמיד שם,

עוד נדבך בדרך ל...

אבל במקביל מרגישה שזה קצת שורט אותי,

יותר סקפטית.

מה שיחבל ויוביל לפחות התמסרות,

פחות אני וזה.. לא טוב מלכתחילה.

ככל שעובר הזמן- תחושת כעס, תסכול, ריקנות.

אני לא צריכה את זה כך.

ההוכחה היא עליכם.

אתם נכשלים.

הציניות, החדות, הקול המהפנט... הטוב לב, התמימות הרגעית

שווים לתחת.