לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

Wanderlost Journeys

חיי. תהיות, חלומות, רצונות. עוד לא סגורה מה יהיה פה בדיוק. צריכה מקום לפרוק בו בצורה אמיתית ותמיד כיף לקבל יחס. היי כולם.
לפני יום. 23 ביולי 2024 בשעה 12:32

איך אנשים מרשים לעצמם.

איך לפעמים משיחות הכי רדודות לומדים משהו.

איך רגע אחד אני מאבדת את זה מעצבים,

בגלל רעב, לחץ, שינויים הורמונאליים ומוציאה הכל

על האנשים היקרים לי..

ואיך ברגע שזה מישהו זר יותר, אני נחמדה ומצחקקת,

כאילו הכל בסדר.

זה מדהים, איך רק בבוקר רשמתי כמה הדברים

טובים ונכונים לי כרגע.

המילים נכתבו בשעה מוקדמת, הידיים רצו על המקלדת בביטחון.

האמנתי לכל מילה. הרגשתי הכי צלולה.

איך לפני יום בערך הרגשתי שאני כבר כמעט ולא צריכה את המקום הזה.

איך פתאום עם היום הכל מתערפל,

המילים משתנות. הצלילות הולכת.

איך אני צריכה לאט, אבל רוצה לפעמים מהר.

 

 

 

לפני יומיים. 22 ביולי 2024 בשעה 17:14

עירום. הפחד הזה ומצד שני ההרגשה

הנעימה בחשיפה, בשחרור, כשמרגישים שהגוף שלך

מתקבל, כשחושקים בו.

התחושה של העור עם האויר, עם המצעים, עם הספה

בעלת הריפוד הקטיפתי, עם מגע ידייך או אפילו בפעם

ההיא כשהושבת אותי עלייך, עם הפנים אלייך, אבל

בעיניים מכוסות. תמיד בעיניים מכוסות..

 

הפעם קשרת אותי על המיטה.

ידיים, רגליים ואני על הברכיים.

מרגישה את מבטך החודר, גם בחשיכה.

את השקט שלך.

 

שם ידיים על כתפיי, מעביר את אחיזתך בי במורד

זרועותיי עד האמצע ונעצר. אוחז בי בחוזקה, קצת יותר

מידי.. מרגישה אותך קרוב אליי, בוחן אותי, את קצב

נשימותיי, את החזה שעולה ויורד.

 

מרגישה את הנשימות שלך על צווארי , איך אני אוהבת

את הנשימות שלך. נושם לתוך הרגע.. מנסה לחקות

אותך, להרגיע את עצמי. את הנשימות.

רגע לפני שנשימתי נעתקת שוב.

 

בבקשה תתחיל....

 

לפני 3 ימים. 21 ביולי 2024 בשעה 19:23

זה היה גורם לי להתרכז באמת בשינה ולא בשטויות

אחרות, כמו פלאפון, אוננות, מחשבות.. כי אין מספיק 

ריכוז לדברים אחרים (טוב אולי רק ללרשום עוד כמה 

מילים כאן).

 

זה היה עושה לי טוב, פשוט לישון ולהיות עטופה, בחום

גופך. ליטופים, מלמולים עד שנרדמים.

 

לפני 4 ימים. 20 ביולי 2024 בשעה 20:15

לילה טוב?

 

ולא לגרום לי להפעיל שוב מכונת כביסה,

בזמן שכבר יכולתי להיות במצב שינה.

למעשה אני אשמה..

 

העייפות גוברת ואני מותשת.

מטיזינג מערער, עצות של האחר.

 

עוד מעט, לילה טוב..⭐

לפני 4 ימים. 20 ביולי 2024 בשעה 8:09

לרשום ולהגיד את זה בקול זה מוזר.

יודעת לתאר את זה אחרת:

לא קל לי לבקש עזרה

נסתדר לבד אני אומרת לה (ואני אבדוק, אברר ואשיג

הכל).

אי אפשר לסמוך עליהם

אופטימיות זהירה?

אנשים פעם מאכזבים ופעם לא, ככה החיים בנויים.

השאלה באילו אכזבות מדובר..

 

פעם הייתי בסדנה של התפתחות אישית, כשלפני 

סלדתי מהנושא והתרחקתי ממנו כמו אש.

נאמר לי שם משהו "יפה ונחמד" כמו מהמשפטים

המעצבנים האלו כשמישהו קצת פוגע ואומרים לך -

"זה שלך".

אז מה אמרו? משהו בסגנון של אם את לא סומכת על

אדם אחר, זה בגלל שאתה לא סומכת על עצמך 

שתצליחו להתמודד עם זה - ואוו קצת צובט. 

אם לא אסמוך על עצמי אז על מי?

 

ונכון יש הרגלים בחיים שאנחנו נכשלים בהם, כמו 

שאנחנו מבטיחים לעצמנו לעשות יותר ספורט, לאכול

נכון, לעשות מטלות, להיות גרסה טובה יותר של עצמנו..

ואז זה לא קורה, אנחנו מפרים את ההבטחה של עצמנו

מולנו. שם זה פוגע? או שאני מערבבת עניינים אחרים?

זה פשוט עלה, אז רציתי להציף.

 

בכל מקרה יש דברים שחייבים לעשות בחיים, יש 

ערכים שאני לא בטוחה אם עליהם גדלתי, כמו שפשוט

תמיד מבחינה חברתית שמשפחה למשל זה הכל ומזגן

בשיא החום צריך לתקן.

 

מרגישה שהשליטה בידיי, שאי אפשר לסמוך על האחר.

לארגן, לדאוג, להוביל. אני יודעת שאני צריכה במקום

מסויים לשחרר, לתת לאחר לשחרר אותי מהעומס.

אבל מי ראוי לזה (בעיניי)?

יש שעושים הפרדה, בחיים הם הכי בשליטה ובמיטה, זה

המקום שלהם לאבד שליטה.

אבל איך אפשר לנתק?? איך אפשר לסמוך על האדם

שמולי רק בחלק הזה? אולי גם בחלק הזה לא אצליח 

לסמוך עליו כי ארגיש מלא סדקים, שמאיימים להתנפץ.

 

לדעת שאנשים שיש לי קרבת דם איתם ולא רק, צריכים

להיות שם בשבילי ולא היו. איכזבו בעבר וממשיכים 

לאכזב, זה כואב כל פעם מחדש, קצת יותר, קצת פחות.

תלוי באיוונט על הפרק, תלוי ברגישות הכללית באותו

רגע. זה מביא אותי להתמודדות עם העולם בחוץ,

במיוחדת בהכרות עם ה-אחד. הצורך שלי ביציבות 

וביטחון הם חזקים. לא רואים עליי, אני הכי שם למראית

עין. לוקחת כמה צעדים פנימה כשמושכים אותי 

במילים יפות ולפעמים גם מעשים טובים, ואז כמה

צעדים אחורה כשמשהו ניהיה רעוע לי קצת בסיטואציה,

בלב. למרות הסימנים, לעיתים הצורך העז, האופטימיות,

השכל אומרים לי, תושיטי יד לצד השני, אולי זאת אי 

הבנה, אולי לכל אחד יש את המציאות שלו, תני 

הזדמנות. לפעמים היד מושטת חזרה, לפעמים מרגישה

ליטוף באצבעות.. ואז נופלת שוב. קמה, מתנקה וחוזרת

לטפס לעבר אותו אחד או האדם הבא.

 

מגיע הרגע שאני לא יכולה להכיל את ההתנהגות,

את המוזרות, את חוסר ההיגיון. את התחושה.

 

כשמרגיש לי שאין שיקוף והסבר, לפעמים מצליחה 

לאזור אומץ ולשאול, מקבלת תשובות במקרה הטוב 

ועדיין המעשים חוזרים.

במקרה הרע, תשובות מתחמקות, ניסיון לתעתע בי,

לתעתע באינטליגנציה שלי. הגוף דרוך תמיד, יודעת 

להרגיש שיש פה קטע לא טהור. תמיד הגדרתי את זה 

כ"התנהגות מוזרה", סדר עדיפויות..

 

אני רוצה להצליח להתמסר, רוצה למצוא את המקום

הבטוח שלי. שיראו אותי. שלא יפספסו.

מרגישה שכמעט כל מילה שלי, חלק יותר וחלק פחות,

זה משהו שאני מעניקה מעצמי, זה הרגע שלי להתקרב

לצד השני, להושיט יד. אלו הרגעים הקטנים שאני חווה

דחייה. יודעת רציונלית, שלא תמיד במודע.. ועדיין, זה

קצת כמו לקבל דקירה/ סטירה לנפש. שוב ושוב.

 

הצפתי מלא מחשבות של בוקר, מחשבות של חיים 

שלמים.

 

מתגעגעת אלייך מאוד ♥️.

 

פתאום עכשיו בכתיבת שורות אלו, העינים מתמלאות במלא דמעות. בכי חזק.

 

ורגע של ציניות, אולי זה המחזור הקרב ובא.

לפני 5 ימים. 19 ביולי 2024 בשעה 20:46

איזה נחמד לפעמים במקום לשאול מה הטעם המוסיקלי של אנשים,

לשאול מידי פעם.. אז מה השיר שמתנגנן לך הכי הרבה לאחרונה?

 

יש לי שיר כזה, אבל בעקבות שיחה, בא לי לשים שיר אחר שהיה מתנגן לי יותר בעבר ועכשיו ברגעים אלו על לופ.

 

 

 

לפני שבוע. 17 ביולי 2024 בשעה 20:39

כי להגיד טיפשה זה לא יפה.

לא ביקשה הרבה, משהו שרבים מקבלים או זוכים

ואולי זה מה שמספרים, אבל פעם אחת רוצה גם.

 

ילדה קטנה וחולמנית שרודפת אחרי ניצוצות של תקווה,

אחרי בדיות וגחמות של זרים.

 

מטיילת בשדות, קרני האור מלטפים את עורה ושיערה,

מסנוורים מידי פעם את מבטה.

מעבירה ידיה בין גבעולי השדה, מפלסת את דרכה.

רואה אותם. אלו שתמיד היו ויהיו שם בשבילה.

מורידה דמעות של אהבה, געגוע והוקרה.

 

 

לפני שבוע. 16 ביולי 2024 בשעה 20:55

לפעמים אני מצליחה להגיד לך מה מפריע לי.

כל פעם כזאת אני ממש גאה בעצמי,

ושמחה גם על התגובה המכילה,

אבל בעיקר גאה בי.

 

זה כ"כ לא טבעי לי וקשה לי.

משהו שאמורים ללמוד לעשות מגיל קטן.

עדיין פה ושם דברים מתפספסים,

אבל מאמינה שזה יעלה אם יהיה צורך בהמשך.

 

בא לי שנדבר על העולם שלנו,

מה אנחנו אוהבים, מה פחות,

איך עבר לנו היום

ומשם נגיע למקומות רחוקים.

אולי אפילו לפחדים הכי גדולים ואינטימיים,

לסודות הכי כמוסים שלנו.

 

המיניות שם, אומרים שהיא שלובה בפעולות שונות בחיינו.

יש מוטיבים במיטה שרלוונטיים

להתנהלות שלנו מול העולם.

 

בכל זאת נרמל לי קצת את השיח מידי פעם,

תשלב לי וניליות.

אתה יודע, טוב אתה לא, ואם לא תקרא, אז נדבר על זה..

או לפחות מקווה.

אז מה שבאתי להגיד-

פעם בהכרות חדשה, נושא המיניות לא היה עולה,

הכל היה מאופק ואז פתאום היו מתחילים גישושים, נשיקות,

אבל לא היה שיח לפני על מה שקורה, וגם אחרי,

אולי זורקת חצי משפט, רק כדי לשים את זה ליד השולחן.

 

יודעת זה כ"כ לא ברור ויש לי עוד הרבה מה להגיד,

אבל אלו מהדברים שצריכים לבוא בארבע עיניים,

אחרי כמה מפגשים,

בשיחות ארוכות וטובות לתוך הלילה,

אחרי שירדנו על מגש פיצה/ סושי ושתינו איזה יין

שעשה לנו נעים ובעיקר אנחנו עשינו אחד לשניה.

קצת במגע אבל בעיקר בלב.

לפני שבוע. 16 ביולי 2024 בשעה 7:59

אבל אי אפשר שיהיה מושלם.

יש מסגרת זמן.

יש ניסיון מועט.

ואין יותר מידי עם מי להתייעץ.

I'm doing my best.

ממריאים עם מה שיש 🚀

 

[זה בכללי לכל דבר. אף פעם אין מושלם.]

לפני שבוע. 16 ביולי 2024 בשעה 6:08

אז כבר עברתי מסך כמה פעמים ברגע האמת.

אבל המסך לפעמים "משקר" ויש "משחק" לשחק ויש 

את עולם הרשתות החברתיות ולא תמיד הכל מלוטש.

 

אף פעם לא אהבתי להצטלם במיוחד, לא מהבנות שבאמצע הרחוב עושות סלפי.

זה תמיד היה נראה לי מצחיק מהצד, אבל היי זאת התרבות בה אנחנו חיים,

ובסופו של דבר אלו רגעים ועל המסך (כי לאלבומים זה כבר פחות מגיע) זה נראה טוב.

 

פעם התקרבתי לצומת והיה אוטו שעצר הרבה לפני, רואה בחורה *תוך כדי נהיגה* עושה לעצמה סלפי.

הסתכלתי לשניה, עקפתי והמשכתי. היא קלטה אותי.

לא שזה משנה, היא יצאה..*השלימו את החסר*

נכון היה מאוחר, רגוע ויחסית ריק, בער לה לצלם, אבל יש חוקים גברת.

 

בכל מקרה לא אוהבת להצטלם, אבל מצטלמת בשביל הזכרונות.

לא אוהבת את עצמי בדר"כ בתמונות וכשיש תמונה טובה, אני בהיי.

לפעמים מרגיש לי שאיבדתי את היכולת להכיל תמונות של עצמי,

מחמירה איפה שאחרים רואים תמונה יפה.

מפחדת שיראו את הפגמים, את הפגמים שאני רואה.

מנגד, יש אחרים שחושבים שהם מהממים כמו שהם, כשהמצב לא תמיד כך (סליחה על הרדידות).

יודעת גם שהתמונות לא תמיד משקפות, בסוף עם הזמן ניתן לראות את היופי בכולם (או לפחות כך אומרים..).

 

כשהייתי קטנה כמובן צילמו אותי הרבה, והיו לי תקופות שהייתי עוברת על האלבומים שוב ושוב..

נהנת לראות את התמימות, את היופי, את השלמות.