|
|
|
כשאת עומדת על הברכיים,
עירומה רק עם תחתונים,
מענגת את עצמך ומסתכלת על המראה,
הגוף דרוך, הקימורים מסתדרים, פתאום את מרגישה
קצת יפה, קצת נחשקת.. ולא מבינה למה את כ"כ
שיפוטית כלפי עצמך?
העונג מתגבר ואת מרגישה שברגע הזה כמעט הכל
יכול היה להתקבל..
כשמשהו אפילו ממש קצת מרגיש לא נכון,
אז זה כנראה לא נכון.
לא קשור ל"סגנון" של מישהו...
כי אם זה סגנונו, זה לא סגנוני.
אני במקום מסויים לא פתוחה להכרויות כרגע,
אבל מצד שני יהיו אנשים שמשהו במילים שלהם ימשוך
אותי ומצד שלישי, זה תירוצים.
מצד רביעי, גם אם הסיבה השלישית היא כזאת, עדיין
המחסום הזה חזק יותר ושום פסיכולוגיה בשקל לא
תעבוד כאן.
כשאני לא רוצה, אני לא רוצה.
ואתה, יש בך משהו שמושך אותי ועכשיו כשנחשפתי
קצת יותר למגרעות בך, זה מרגיש לי כמו משהו נעים
ונוח. היו שם מילים שהרגישו לי כמו משהו שאני צריכה,
ועדיין לפעמים אין את האנרגיות או יותר נכון יש את
הפחד מדחייה וכן, את ה"לא" כבר יש לי.
המטרה, הקצב, התקשורת, הכנות, השאלה אם אני לא
אהיה עוד אחת..
המוסיקה סחפה אותי,
אך בכל זאת משהו תמיד עצור בתוכי
תמיד מודעת,
מסתכלת וסורקת את כולם
מידי פעם,
אבל לא יוצרת קשר עין,
מפחדת,
מפחדת שבסוף תיגש אליי,
שתסחף אותי,
ארגיש מבוכה
ולא אדע איך להתקיים ברגע הזה.
יכולה להיות משחררת..
לא תמיד אצליח,
אנסה מחר לעמוד במשימה שוב.
למה לחרטט, ללכת סחור- סחור?
אפשר להיות כנים ונעימים.
אם הצד השני העיז לעלות דברים או שהוא/היא לא
מרגישים בנוח ומפרשים את הדברים אולי קצת אחרת
זה שלהם (כן כן המשפט המעצבן הזה)
ובסוף כולנו קצת מוזרים.. וגם כשמצאנו מישהו שמבין
אותנו ואנחנו אותו, מתגלים שהתבדנו. יש מעידות
לפעמים...
יש הרבה רעשי רקע.. קצת הרגשת חופש באויר.
היום בדרך חזור הנסיעה עברה מהר,
קצת פקקים ואז הכל היה משוחרר..
המחשבות נדדו למחוזות מאוד רחוקים ולא מציאותיים.
מלחמה, גבורה, סרט של גיבורים.
קפצו לרגע לעבר..
האם אתה חושב על מידי פעם?
ושניה אחרי, גם אם כן, איזו טיפשות .. מה כבר היית
בחיי, יש אנשים ששווים הרבה יותר את המחשבות שלי
עליהם.. ויש שקצת שוכחים אותי.
גם מחר יקרה.. בין השגרה שלי, של כולם.
תחושת ניתוק, חוסר אחיזה במציאות, מרחפת באויר.
חושבת פתאום על העצה הזאת שנותנים,
העצה ללכת למרחב פתוח, אי שם בטבע להרגיע את
ההתקרקעות בכפות רגליי, לנשום אויר צח, דשא.
להרגע, להחזיר את כל הפשטות לחיי, להחזיר את
האמונה. האהבה. הפוקוס.
אותי לעצמי.
ערב שישי
נפתחת, מעמיקה, כימיה טובה.
רגע של אי התאמה, רגעים של אשליה.
הולכת לישון בקצת עצבות, קבלה, השלמה והבנה
שצריכה לצאת למסע יותר מוקדם, מנקה את הפנטזיות
שנכנסו לעיניים.
---------
ערב שבת
חיבוק נעים ועוטף.
התחלות של דברים. חברות אחרת.
הרהור לגבי מתיחת גבולות, כמיהה למגע מרפרף,
עוררות, מציאת דרכים ופתרונות.
---------
ליל שבת וממשיך לראשון
מסתכלת על פנים תמימות, חמודות, רואה שמות של
זוגות. מסדרת יפה את כולם ונפער לו חלל בליבי,
חלל שרק רוצה לתפוס גם מקום בלוח הזה.
---------
בוקר ראשון
אתחיל מהרצון לקום למציאות אחרת,
להחזיר את הזמן לאחור ולהציל את כולם.
להחזיר את הזמנים שהם היו בחיים.
-----------
מצאתי מקום אחר שענה לי על הצרכים,
בדמות אדם, חבר עתידי.
אמרתי לו שאני מרגישה צורך לכתוב היום, אבל המילים נכתבו כבר לו..
אבל עכשיו צצו מילים חדשות,
תחושת הצפה קטנה,
שיודעת שתרגע עם הזמן.. כמו כל דבר בחיים,
שעם התנועה ותחושת ההישגים היומית,
אמצא לי שלווה שם בין הסדר שאצור
ואולי פשוט שיחה איתך חבר עתידי,
שתיהיה היום במציאות.
כל זה בגלל קצת קנאה? מילה כזאת.. מביכה,
מגעילה ועדיין היא שם, צצה לפעמים.
שבת של סוף חודש והתחלות חדשות בפתח 🦋
אבל צריכה לבטא את זה,
וגם פה מרגישה שאני צריכה קצת למסך את הדברים.
כשהחיוך לא מש מפניה והתחושה ניכרת בנימיה.
לכל אחת יש את המסלול שלה...
רגע אחד ממש ממש רוצה את זה,
זה מרגיש כ"כ קרוב וקל,
רגע אחר מבינה שאף פעם לא היה לי את זה באמת,
ולמה יש מצפון? ובושה? וחברה?
לא מסבירה.
רשת ביטחון..
בכללי בחיים, אבל מדברים על זה הרבה כאן, בעולם הבדס"מי.
אז איך זה אמור לעבוד אם מערערים לי את זה עוד בשלבים הראשונים?
במקביל עולות הספקות שאולי הדרישות שלי מוגזמות, שאולי אני לא ריאלית, שאולי אני צריכה לתת צ'אנס..
אטימות.
תסכול.
יש אנשים שצריכים לקבל סטירה ואז עוד אחת.
הבעיה פה שהם אולי יהנו מזה 😤🤦🏻♀️
די לחשוב עם הזין! הוא נועד לדברים אחרים!
