אז כבר עברתי מסך כמה פעמים ברגע האמת.
אבל המסך לפעמים "משקר" ויש "משחק" לשחק ויש
את עולם הרשתות החברתיות ולא תמיד הכל מלוטש.
אף פעם לא אהבתי להצטלם במיוחד, לא מהבנות שבאמצע הרחוב עושות סלפי.
זה תמיד היה נראה לי מצחיק מהצד, אבל היי זאת התרבות בה אנחנו חיים,
ובסופו של דבר אלו רגעים ועל המסך (כי לאלבומים זה כבר פחות מגיע) זה נראה טוב.
פעם התקרבתי לצומת והיה אוטו שעצר הרבה לפני, רואה בחורה *תוך כדי נהיגה* עושה לעצמה סלפי.
הסתכלתי לשניה, עקפתי והמשכתי. היא קלטה אותי.
לא שזה משנה, היא יצאה..*השלימו את החסר*
נכון היה מאוחר, רגוע ויחסית ריק, בער לה לצלם, אבל יש חוקים גברת.
בכל מקרה לא אוהבת להצטלם, אבל מצטלמת בשביל הזכרונות.
לא אוהבת את עצמי בדר"כ בתמונות וכשיש תמונה טובה, אני בהיי.
לפעמים מרגיש לי שאיבדתי את היכולת להכיל תמונות של עצמי,
מחמירה איפה שאחרים רואים תמונה יפה.
מפחדת שיראו את הפגמים, את הפגמים שאני רואה.
מנגד, יש אחרים שחושבים שהם מהממים כמו שהם, כשהמצב לא תמיד כך (סליחה על הרדידות).
יודעת גם שהתמונות לא תמיד משקפות, בסוף עם הזמן ניתן לראות את היופי בכולם (או לפחות כך אומרים..).
כשהייתי קטנה כמובן צילמו אותי הרבה, והיו לי תקופות שהייתי עוברת על האלבומים שוב ושוב..
נהנת לראות את התמימות, את היופי, את השלמות.
